| 1/2003
היום שאחרי
אני מניח שאם היו מטילים עלי לתכנן יום שלם שכולו כאב ויאוש, גם אז, הייתי מתקשה לדמיין את אתמול, פשוט קשה להאמין שיום אחד יכול לטמון בחובו רק דברים שליליים בלי שום דבר שיגרום לך לחייך.
הבוקר התחיל דווקא בסדר, שעת צהרים מוקדמת, השמש זרחה, התעוררות איטית עם כוס קפה וסיגריה על הספה בסלון שברקע מתנגנת פיית'לס, יוצא לקפה שלי, לבוש בטרנינג וסוודר (בינתיים כבר נעלמה לה השמש) קורא את העיתונים על מה שצפוי לנו היום, ואיך יראה היום שאחרי הבחירות האומללות האלו.
המשך היום קצת פחות נחמד, נוסע לחיפה להורים להצביע (תמיד שאני חושב שהגיע הזמן כבר לשנות את הכתובת אחרי 8 שנים בתל אביב, וכל פעם אני לא מוצא בזה שום טעם, או פשוט מתעצל ללכת למשרד הפנים שמצליח להלך עלי אימים, ושוכח שבבחירות אני אצטרך לנסוע 3 שעות רק בשביל להצביע)
בנתניה טלפון מאמא.
"הבאת תעודת זהות ?"
כמובן שלא !!
חוזר לתל אביב, אוסף את התעודה הכחולה המיותרת, ומסתובב חזרה לחיפה.
בדרך מנסה לחשוב מחשבות חיוביות על השיטה הדמוקרטית וכמה זה יפה שאנשים באמת מצביעים, ושלמרות הכל אנחנו מצליחים לקיים כאן בחור הקטן הזה את הדמוקרטיה היחידה באיזור, כל המחשבות החיוביות נעלמות להן בכניסה לקלפי, פתאום הרגשה של מיאוס, מהשיטה, מהמתמודדים, מהקרטון הכחול שמנסה להידמות לפרגוד, מחוסר התכלית של הבחירות האלו ובעיקר מהתוצאה שצפויה.
מאחורי הפרגוד מנסה לחשוב איזה פתק לשים במעטפה, האם שוב לתת את קולי לעבודה, או שמא הגיע תורה של מרץ אחרי 12 שנה של אמת, או שמא דווקא עלה ירוק יביע מחאה סמויה ?
מצביע אמת, מי שאמר שבית לא עוזבים כנראה ידע על מה הוא מדבר – לא מאושר מהבחירה שלי – אבל גם לא מאושר מהמדינה , אז מה ?
חוזר לתל אביב, לא מבלי שהצלחתי לריב עם אמא שלי שחושבת שאסור לי להגיע לחתונה בערב.
17.00 אני בתל אביב, עוד שעתים וחצי אני נפרד מקרן לתמיד.
ב – 18.00 כבר נכנס למקלחת, מתגלח בפנים ובראש, מקרצף כל פיסת עור, ויוצא משם לוהט ומריח.
חצי שעה מול הארון,
מה ללבוש ?
מה יגרום לה להרגיש שהיא טעתה ?
בסוף מחליט על מכנסיים שחורים וחולצה שחורה (תמיד עובד לא ?)
בדרך לדלת רושם את הצק, 400 ₪ ככה סתם בלי פתק , מה כבר יש לי לומר ?
בסוף יוצא מהבית, מותיר שובל של אפטר שייב במדרגות.
אחרי 20 דקות נסיעה, מגיע לאחד מהגנים היוקרתיים האלו שבקיץ מתהדרים במדשאות אין סופיות וערוגות מדהימות של פרחים, ובחורף הופכים לסתם כלובים אפורים מזכוכית .
בכניסה עומדים ההורים, מר רוזן ואישתו, ההורים של דוד, עובר על פניהם יחד עם שיירת האורחים, לוחץ ידיים מברך, וישר אל הבר.
סאותרן קומפורט, עם קרח בצד, חצי נחמה.
מחפש את השולחן שלי, ומגלה שקרן, באקט של אכזריות שלא היתה מביישת את המונגולים האגדיים, הושיבה אותי בין החברות הכי טובות שלה.
מביט אל השולחן שבו יושב כל הצוות של המשרד, וחושב שמעולם לא דימיינתי שאני אשתוקק לחברתם.
כשאני מתקרב לשולחן שלי פתאום שתיקה.
"מה קרה ריכלתם עלי ?" אני שואל ומתיישב ליד דנה.
"אמרנו שלא היית צריך להגיע !" זאת טלי החברה המגעילה ביותר שקיימת על פני העולם הזה, מן גילה גמליאל של החברות.
חושב על תשובה נאותה ולא ממש מצליח, בסוף אומר.
"אם הייתי יודע שאני אצטרך לראות אותך, אני מניח שבאמת לא הייתי מגיע"
שתיקה מסביב לשולחן.
אחרי 10 דקות שבהן הצלחתי להגיע לריכוז מדהים בכוס של הסאותרן, אני מבין שאת שלי בשולחן הזה מיציתי.
חוזר אל הבר ופוגש את נעמה.
"בסוף החלטת להגיע אני רואה"
"תשתקי ואל תתחילי איתי, את הפרצוף הכי ידידותי כאן בסביבה אז בבקשה תשארי נחמדה היום"
ב – 20.00 בדיוק הם נכנסים, הזוג המלכותי.
ברקע מן מארש חתונה מזעזע, ליד החופה כל ההורים והחברים ואני נאחז בצפרניים בבר.
היא היתה מדהימה, אני חושב שמעולם לא ראיתי אותה כל כך יפה, בשמלה לבנה פשוטה, שיער פזור וגולש, צועדת לאט לחופה, לא רואה אותי.
הטכס היה קצר, מעולם לא חשבתי שטכס החתונה יכול להכאיב כל כך, תמיד המילים היו נראות לי כל כך ארכאיות וחסרות משמעות ודווקא אתמול כל מילה היתה יותר כואבת ורלוונטית מרעותה.
"האם את, קרן בת יוחנן רוזן, לוקחת את דוד להיות בעלך ?"
למה לנו ביהדות אין את הקטע ששואלים את הקהל למי יש התנגדות לנישואים ?
ישר הייתי קם וצועק שהיא שלי ושהיא לא יכולה להתחתן עם האידיוט.
"כן"
רק מילה אחת "כן" וזהו היא כבר לא שלי לעולם.
החופה הסתיימה, דוד נישק את קרן שלי, וברקע התנגן השיר שלי מאדוני באהבה.
איבדתי את קרן ואיבדתי את השיר שלי.
המשך הערב היה גרוע מראשיתו, נעמה ואני נשארנו צמודים לבר ברובו של הערב, לרוב שותקים, בוהים בקהל בחוסר תכלית ואומרים שלום לדודה זקנה כזו או אחרת שעברה בסביבה.
קרן, בשמלה לבנה, קצת שיכורה, רקדה על הרחבה, ריקוד שלקוח מתוך חלום, כל כך יפה, כל כך רחוקה.
בשלב כלשהו היא עברה לידינו.
"אתה חייב להסתובב עם הזונה הזו בחתונה שלי ?" אמרה והלכה.
נעמה התחילה לבכות, ואני חשבתי שיותר גרוע כבר לא יכול להיות.
ב 21:00 התחילה הנהירה, בהתחלה לאט לאט, כמו זרזיף מים בלתי מורגש, ואחר כך בזרם שכבר אי אפשר היה להתעלם ממנו.
הבחירות.
מסתבר שאנחנו עם שמכור לפוליטיקה, ושום חתונה לא תצליח לגרום לנו להתנתק מהמרקע.
עמדתי בצד והסתכלתי, אורחים ניגשים לחתן ולכלה, מתנצלים בשפה רפויה, ממציאים תירוץ כזה או אחר, ואחרי מספר דקות נעלמים ביציאה בבושה.
.
ב – 22:00 האולם היה כבר חצי ריק, הדי גיי ניגן, הרחבה היתה נטושה, שנים שלושה אנשים ישבו עם אוזניות מנסים לשמוע או העידכונים האחרונים.
התחלתי לחייך, ככה קצת בלי שאף אחד רואה, בלב.
כמו נירון ישבתי עוד שעה קלה וצפיתי ברומא בוערת, וכשאחרי שעתיים וחצי של חתונה כנשארו רק החברים הקרובים, החלטתי ללכת.
אפילו לא אמרתי שלום, פשוט פסעתי החוצה אל המכונית.
בדרך, הדמעות התחילו לזרום, דמעות של עלבון, של אובדן, של המציאות, בכיתי על קרן, על המדינה ובעיקר על עצמי.
בבית על הספה, מול מדגם כזה או אחר, נעצרו הדמעות.
המציאות שאבה אותי לתוכה, אל תוך משחקי הרכבת ממשלה ותסריטי אימה על ממשלות ימין שיוליכו אותנו עמוק אל האבדון.
הבוקר התעוררתי אל היום שאחרי,
היום שאחרי קרן
היום שאחרי הבחירות.
היום אחרי שהשפיות עזבה את כולנו.
ובעיקר היום שאחרי הילדות.
| |
| כינוי:
מין: זכר
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
