ג'ואן הרגישה רע. היא הרגישה שמשהו לא בסדר, ולא ידעה איך לתקן את זה. דיכאון? היא לא רצתה להיכנס לדיכאון. אנשים דכאוניים חותכים ורידים לפעמים, והיא לא רוצה צלקות. ג'ו גיכחה לעצמה על מחשבותיה הציניות וההומור השחור שלה. בתור הילדה העלובה שהיא, ישבה וצפתה ב4 סרטים, ששניים מהם ראתה כבר. היא בכתה בכולם, אפילו שאחד מהם היה קומדיה. תודה לאל שיש לה טלוויזיה בחדר. היא שתתה בקבוק קולה שלם, ואכלה 3 ופלים מצופים. היא רצתה לסדר לעצמה יום חופש מבית הספר. היא לא ענתה לסלולרי שלה, וניתקה את הטלפון בחדרה. מישהו צלצל כבר 5 או 6 פעמים לסלולרי. היא חשבה שזה דיוויד, או מייק. לא היה לה אומץ לבדוק. היא תרגיש שהיא בוגדת במייק אם תתאכזב מכך שהשיחה שלא נענתה היא ממייק, ולא מדיוויד.

"ג'ו!!"

"ג'ואן!!!!!"

"מה?"

"טלפון"

"תגידי שאני עסוקה"

"זה מייק!"

"תגידי שאני עסוקה!"

"הוא מתעקש!"

לג'ו נמאס לצעוק אז היא פתחה את דלת חדרה וירדה לקומה הראשונה.

אמה הופתעה למראה ביתה, שנראתה חולה קצת

"מייק, אני לא חושבת שהיא יכולה לדבר עכשיו"

ג'ו חייכה.

"את בסדר?"

"אני חושבת.. ש.. כלומר נראה לי. אני מרגישה שיש לי חום"

"הו, אולי נדבקת בוירוס הזה שמסתובב עכשיו, כלכך שכיח, כלכך הרבה ילדים נדבקים, ממש פשע שלא נותנים חיסונים מונעים בבית הספר.." ג'ו עלתה למעלה ונתנה לאמה לדבר עוד קצת [בתחושת אשמה] עם הקירות, השולחן ושאר החפצים הנאים בסלון.

אמה אהבה לדבר, גם כשאף אחד לא שמע. היא הייתה שדרנית רדיו, ושידרה תוכניות בנושא בריאות. ג'ו הייתה מודעת לעובדה שבקבוק קולה ושלושה ופלים זה לא דבר בריא במיוחד.

ג'ו נשכבה לאורך המיטה שלה, חשבה על כל האנשים שהיא מקנאה בהם, על הציונים הגרועים שלה, על אנשים צעירים -ושיש להם הרבה יותר- ממנה.

היא הרגישה קטנה ועלובה, היא רצתה לחיות את חיה מחדש בידיעה שהיא יכולה הרבה יותר.

"אילו רק המשכתי עם  כל החוגים שהתחלתי כשהייתי קטנה." היא יכולה להיות מתעמלת מקצועית, רקדנית מקצועית, שחקנית טניס מקצועית. לא היו לה בעיות רפואיות [שאמא שלה דואגת להזכיר לה שהכל באשמתה, ואם היא הייתה מתעמלת לא היו לה כאבי גב].

יש כל כך הרבה דברים שהיא רוצה, אבל כבר לא יכולה.

היא רצתה להיות מישהי. מישהי מוגדרת.

ושדיוויד יחזור להיות דיוויד מוגדר.

(17/4/2007 23:16)