ג'ואן ישבה ממורמרת, בין שני חבריה על ספסל בבאולינג, מחזיקה כוס אייס קפה ומחכה לתורה. הידיים שלה קפאו. היא לא הייתה מאושרת, אפילו מהעובדה שהיא הייתה טובה יותר מכל שאר הבנות. כולן לבשו בגדים עם מחשופים ענקיים [כי היה להן מה לחשוף] והיא הרגישה די בלתי נראית בבגדים השחורים התמידיים שלה. היא הרגישה שחבריה נלקחים ממנה למחוזות רחוקים, לטובת חזה ענק, חולצות ורודות, שיער ענקי ובנות שמבקשות שילמדו אותן להחזיק את הכדור נכון.

למען השם [סליחה אלוהים, גם על זה שאני לא מאמינה בקיומך, בכל מקרה] בת' הייתה כבר בזריקה הרביעית שלה והניקוד שלה עמד על 5. 5!!!

ג'ואן הסתכלה על הטבלה, שהציגה את הניקוד שלה, 43 שהיה פחות מניקוד של שניים מחבריה ומעל הניקוד של חבר שלה, מייק,  שבדיוק הפיל 2 פינים בתור השני שלו. ג'ו חייכה, נזכרת בפעם האחרונה שהם הלכו לשחק באולינג לבדם והיא ניצחה אותו בהפרש של 86 נקודות. זה היה אחד המשחקים הטובים שלה. האם רבקה* יודעת שמייק הוא חבר של ג'ו? למה היא מרשה לעצמה לנעוץ בו מבטים, נכון שהוא נראה טוב בסוודר השחור והג'ינס שלו [הו, לגמרי] אבל שתנעץ מבטים בליאו. בעצם לא, כי אם היא תהיה חברה של ליאו הוא ינטוש אותה. מייק לעולם לא ינטוש אותה, הוא אוהב אותה. וגם אם תהיה לו חברה אחרת הם לא בדיוק ישמרו על קשר. הקופאי נעץ בג'ו מבט וחייך אליה. היא השתוקקה לפלרטוטים. כמה פעמים, כשרבה עם מייק, או פשוט כשהעניינים לא הלכו לפי רצונה, היא השתוקקה לחבר חדש. או לאנשים חדשים בכל מקרה. אבל ללאו ודיוויד אסור להכיר חברות חדשות. במקום לחייך חזרה לקופאי, היא כנראה העלתה הבעה מתייסרת על פניה, כי הוא לא חייך אליה שוב, אבל זה לא היה בגללו. הרגשות שהרגישה מצד אחד, ולא רצתה להרגיש מצד שני התרוצצו בתוך מוחה וגרמו עיוות לפניה, מה שגרם להבעה המתייסרת. אכן, היא התייסרה בסבלה, כמו דמות בדרמה יוונית, כי הייתה אגואיסטית כל כך.

"ג'ו!"

"הא, מה כן?" שאלה בהבעה טיפשית [היא ידעה זאת כי הייתה מראה בצד השני של מסלול הבאולינג. לאורך כל הקיר, כדי לגרום לחדר להראות גדול יותר. אולם הבאולינג היה קטנטן. הקופאי היה כלכך קרוב שהוא בטח שמע את מחשבותיה] את רבקה שפנתה אליה. היא לא הייתה עסוקה בלבהות במייק? ומה קרה לתקופת ה"גו'אנה", ג'ו? מה הן, חברות פתאום?

"תורך, מייק הפיל רק 2 ודיוויד לימד אותי להחזיק את הכדור ואני הפלתי 4... יש רק אחד שהייתי רוצה להפיל" היא הסכלה על דיוויד במבט מפלרטט.

מה?! איך יש לה אומץ לדברים האלה, לה לקח שנתיים עד שהיא ומייק התחילו לצאת, אחרי התקופה שהוא ניסה לשכנע את כולם שהם יוצאים והיא הייתה מכחישה, היא פחדה פשוט. היא הכירה את מייק מכיתה ה'. רבקה הכירה את דיוויד השנה. כנראה.

"ואו כל הכבוד..." האם רק היא שומעת את הציניות בקולה, או שגם דיוויד? הוא שלח אליה מבט לא נחמד. היא הרגישה דקירה בפנים, כאילו פגעו בה שוב עם כדור הטניס הזה בבטן. כבר אתה מתרחק ממני, אלוהים אדירים היא רק מפלרטטת איתך אתה לא תקבל ממנה. לפחות עד מחר.

ג'ו נאנחה למשמע מחשבותיה, והרימה את הכדור האהוב עליה אחרי שדחפה את האייס קפה לידיו של מייק. אני צריכה תמיכה כאן. שידרה לו בגלים קוסמיים. הוא לא שמע.

היא הפילה 9 פינים. שום דבר לא ידכא כשרון מולד בלהפיל דברים. או להטיח אותם בקירות.

"תראי רבקה, יש רק אחד שגם אני רוצה להפיל."

*את השם רבקה מבטאים, Rebecca

ולא Rivka. אמריקניזציה, מה לעשות

אילוסטרציה.

בת לאו דיוויד ורבקה לא נראים ככה באמת.

(C) על העריכה.

(13/4/2007 11:00)

*פרק חדש שנה הבאה!!!

אכן היה לה כאב ראש יום למחרת. היא שמחה שהיא לא הטיחה שום בובת פרווה בקיר, כי בעצם זה היה דבר די טיפשי לעשות, כך חשבה בבוקר.

ג'ו הדליקה את הטלוויזיה והסתכלה 'עקרות בית נואשות' במשך כמה זמן, מקנאה באופן נואש בבת של סוזן.

היא הרבתה לקנא. כולן נראו מוצלחות ממנה, יפות ממנה, לכל אחת היו כשרונות מיוחדים או דברים להתגאות בהם ולה לא היה כלום, כך חשבה.

מעטות היו הבנות שהיא לא קינאה בהן כי הרגישה שיש לה יותר. אבל גם אז מצאה מה חסר לה.

למה היא לא יכולה פשוט להסתפק במועט? יש אנשים שיש להם כלכך מעט והם מאושרים. למה היא לא יכולה להיות מאושרת?

שיחת טלפון קטעה את מחשבותיה.

"הלו?"

"היי ג'ו, זאת בת' מהכיתה."

בת'?! למה שהיא תתקשר אליה, היא שנאה את בת'. היה לה ישבן ממש מושלם, חזה סימטרי אליו, שיער נפלא ופנים של בובה.

פעם הן היו החברות הכי טובות, כשג'ואן עוד לא הייתה אובססיבית בקשר לגודל החזה של ילדות אחרות.

"אהה כן, היי..." היא שנאה לדבר עם אנשים מהעבר, במיוחד אנשים שיודעים שהיא עוד שומרת את בובות הברבי שלה.

"היי. רק התקשרתי לשאול אם את רוצה לבוא בשבת לבאולינג איתי ועם הבנות?" שאלה בת' בנימת דיבור קלילה, כאילו הן לא הפסיקו להיות חברות לפני שנים כג'ואן התחילה להסתובב עם הבנים בכיתתה, כי היא הרגישה יותר בנוח איתם. כבר אז ידעה ג'ואן, רוב הבנות הן כלבות. כל חבריה היו בנים, חוץ משתי חברות טובות, ששתיהן גרו בערים אחרות. קשה למצוא דברים טובים קרובים לבית, ג'ו תמיד נסעה לערים אחרות לקנות בגדים.

"אני.. אבדוק אם אני יכולה, אני חושבת שקבעתי משהו עם חברים.."

"אין בעיה!! תביאי גם אותם, למעשה אנחנו נשמח!" הא, לא היה שום דבר תמים בהזמנה הזאת. האם בת' מעוניינת במישהו מהידידים שלה? ג'ו הרגישה רע.

לה לא הייתה בעיה לצאת עם בנים אחרים [לא שהיא עשתה את זה הרבה, אם בכלל] בעוד החבריםבנים שלה נשארו בבית, לא הייתה לה בעיה להכיר אנשים חדשים, בנים בעיקר. אבל הייתה לה בעיה, בעיה גדולה, עם העובדה שאולי יום אחד לחברים שלה יהיו חברות. היא הרגישה מין בעלות עליהם, והיא שנאה את זה אבל היא הרגישה שהם ינטשו אותה. ולא יהיו חברים טובים כמו שהם עכשיו. אולי היא הרשתה לעצמה לצאת אם אחרים כי היא ידעה שהיא לא תנטוש את החברים שלה, אף פעם. האם גם להם אכפת ממנה, כמו שלה אכפת מהם?

"אה, נהדר אוקיי.. אני אדבר איתם, כנראה נבוא" הבנים לא יסרבו לצאת לבאולינג. היא חייבת להציע להם?

"יופי! אז נתראה ב8!! ביי!" ביפפפפפ ביפפפפפפ ביפפפפפפפפפ

"ביי.." אמרה ג'ואן לטלפון, בעוד היא תוהה למה היא מקנאה בבת', גו'אן אף פעם לא תנתק לפני שהיא תשמע את האדם בצד השני של הקו מחזיר "ביי", גו'אן הרבה יותר מנומסת ונחמדה לאנשים מבת'. אין מה לקנא בבת'. נכון?

אילוסטרציה. ג'ואן איננה כוסית בעלת שיער בלונדיני.

(C) על העריכה :)

ההתחלה אולי קצת משעממת, אבל אני מבטיחה שהעלילה נעשת מעניינת יותר ככל שהסיפור מתקדם,

אז אני מציעה לכם לחזור

פרק שלישי עוד יומיים!!!

(12/4/2007 22:59)

במקום ללכת לישון, ג'ואן בילתה שעתיים בקריאת הספר האהוב עליה אותו התחילה לקרוא שוב בפעם ה58 לפני שבוע.

היא בכתה לאורך כל 30 העמודים האחרונים.

יש משהו מספק בלקרוא ספר שכבר קראת, או לראות סרט שכבר ראית, כשאת יודעת מה יקרה, ואת יודעת באילו חלקים תבכי [אם יהיה לך מצב רוח מתאים לכך], ואת יודעת שתמשיכי לבכות עד הסוף ואת אפילו לא יודעת אם זה בגלל שהספר מרגש באמת, אולי הוא לא אמור לרגש אבל את בוחרת להסתכל על זה ככה.

לא, הספר באמת מרגש.

אחר כך, ג'ו הלכה לאמבטיה הסתכלה על עצמה במראה, ריחמה על עצמה קצת כל כמה שהיא פאטתית, שטפה את פניה במים קרים והלכה לישון.

היא שוב לא נרדמה הרבה זמן.

האם זה סוג של התעללות עצמית, הדברים הקטנים האלה שאנחנו עושים לעצמנו למרות שאנחנו יודעים מה התוצאות יהיו?

ג'ואן ידעה שאם היא לא תישן מספיק יכאב לה הראש יום למחרת, בכל זאת היא נשארה לקרוא את הספר עד 3 לפנות בוקר, כאילו משהו הכריח אותה לעשות את זה, היא שנאה את עצמה על כך.

איך יש לאנשים מסויימים יכולת לעשות בדיוק מה שהם קבעו לעצמם, איך הם עושים בדיוק מה שהם רוצים ומתנגדים ל'משהו' שמכריח אותם לעשות אחרת?

אל תיתן לפחד מכישלון להרתיע אותך. למה היא לא מסוגלת ליישם אמרות שנאמרו ע"י אנשים משכילים, שבטח עשו משהו עם חייהם, ולא רבצו מול הטלוויזיה או המחשב כל היום?

היא לא הייתה מתחילה לעשות דברים מפחד שהיא לא תצליח או לא תספיק, אז למה להתחיל בכלל?

ואז היא שנאה את עצמה על כך.

היא תמיד השאירה הכל לדקה האחרונה, כי היא לא הייתה מסוגלת להתחיל לפני כן, והיא עשתה דברים רק כשהיא ידעה שנשאר מעט זמן והיא תעשה רק מה שהיא תספיק ולא מעבר.

אולי היא סתם עצלנית?

ולמה היא חושבת את כל המחשבות האלה במקום להירדם עכשיו, הרי היא יודעת שמחר יכאב לה הראש. היה לה חשק מטורף לקום ולהטיח משהו בקיר. רצוי בובת פרווה.

אבל עד שהיא סיימה לנהל דיונים במחשבותיה, מהם היתרונות בלהטיח בובת פרווה בקיר ומה החסרונות בעשיית מעשה זה, היא נרדמה.

(11/4/2007 22:04)

מחר פרק שני, אל תשכחו לחזור!!!