אני כמהה לשבת במסעדה טובה, אני כמהה לטיולים, אני כמהה לארוחות משפחתיות סביב שולחן גדול וילדים קטנים מתרוצצים וממלאים את הבית ברעש. הבית שלנו כ"כ שקט כבר כ"כ הרבה זמן.

קרו  הרבה דברים בשנה הזו, והקורונה היא רק התפאורה המכוערת שעוטפת את המציאות, ומפריעה לנו להתעצב כמו שצריך על דברים עצובים, מפריעה לנו לחפש נחמה אצל אנשים אהובים, מפריעה לנו לשמוח על דברים טובים ולשתף את כל מי שאנחנו רוצים שישמח איתנו.

זו שנה קשה, ואני נורא רוצה לכתוב בזמן עבר, לכתוב היתה שנה קשה, ולהאמין ולקוות השנה הזו, האזרחית החדשה, תהיה טובה יותר. כאילו שינוי התאריך מבטיח שהמציאות גם היא תשתנה. ואני יודעת שלא, שאין קשר בין לוח השנה למציאות, אבל בכל זאת אני מקווה.

ביבי הבטיח שבפסח נהיה כולנו יחד, כמה שאני אשמח אם פעם אחת הוא גם יקיים... 

אני מוכנה להיות עוד קצת סבלנית.

בנתיים, אנחנו ממשיכים את השיגרה המוזרה הזו, ולפעמים נדמה לי שאנחנו יותר מידי מתרגלים לריק הזה. לימי שישי של רק שני אנשים ליד השולחן, של שבתות ריקות עם הרבה טלויזיה וספרים, של עבודה בקפסולות כמה ימים במשרד כמה ימים בבית, של בטלה כפויה, אבל לפעמים ממכרת.

האם אזכור איך עורכים שולחן גדול? האם אצליח לעבוד שבוע שלם? האם אשמח לחזור לאימונים בפילאטיס או שאהיה כבר כ"כ עצלה שזה יהיה קשה מידי?

באתי לפה בגלל הכותרת של הפוסט, כי חשבתי שאם אני לא יכולה להפגש עם חברות לשפוך את הלב, אולי אצליח לעשות את זה פה. אבל אני מוצאת את עצמי כותבת מסביב ולא נוגעת בשום דבר בעצם. האם גם זה הרגל רע שהתקופה הזו גרמה לו? קשה לי פתאום לספר? ואולי זה בכלל לא קשור, אלא רק בגלל שהמון זמן לא הייתי פה, ואיבדתי את היכולת הזו לכתוב פה כמו בשיחה עם חברים.

אולי גם זה שריר שצריך להתחיל לאמן לאט לאט, שלא יכאב אח"כ.

הרבה אולי.