בפוסט הקודם כתבתי שאציג סיפור אז אמ... הנה הוא... תהנו.
על המטוס הוא עלה מבויש ומבודד. הוא ראה אנשים מכל עבר, כולם דוברים בשפת אמו. אם וביתה, בעל ואשתו, סבתא וחברותיה שחזרו מהטיול המאורגן. הוא לא חש בבדידות, כ"כ זקוק היה הוא לעצמאות אמיתית. קצת שחרור מהמסגרת "נותנת המקום" שאליה היה נספח. המסגרת המשפחתית התחרותית עד כמה שאמורה היא לא להיות. הוא כבר ביקש בכל מעודו לעלות על הטיסה. העצב על סיום הטיול היה קטן מהאופוריה שהשתלטה על הנער בעלייתו על המטוס ואשר מפניה נחרד ולא צלח בשינה. הסרטים שהופיעו בטיסה, ובמיוחד הסרט הראשון, הסרט שבישר את חזרתו לארץ לא ישכח לעולם. את הבחור שישב לצידו לא יסיר מזיכרונו עד לגיל מבוגר מאוד. שם, נסתיימה לה תקופה טובה ומאושרת, לחוצה ומרגיזה. התקופה שהייתה התקופה המשמעותית בחייו ותשנה את אופיו לבלי עוררין, או תחזק את האופי הקיים בהיכרות מעמיקה עם עצמו. בטיסה מחשבותיו נדדו לאנשים שמחכים לו. לאותה הנערה-ילדה שכנראה מדירה שינה מעיניה גם היא. לאותה נערה-ילדה שהיא ההפך המושלם. זאת שזוכרת, אבל ישנה בלילה טוב מתמיד, כי יודעת שטוב יהיה. ההתרגשות משלה אותו בהבליה ומעשירה אותו בעוצמתה. האדרנלין רק זורם יותר ויותר, מיוצר במוח הקודח- אך לא מחום. הגעגועים שאכלו את ליבו במשך כל כך הרבה זמן מענגים את גופו ברפרופי פרפרים עדינים, מחכים לרגע השינה המיוחל ואז תוקפים במשנה כוח. מרתיעים את הבטן ממנוחה. מכינים אותה לגבינת הקוטג' המתקרבת. לפרוסה עם "פרוסות נקניק הודו בדבש" שיאכל. החיך מזכיר את הטעם במעט, כדי לגרות את הזיכרון. אך הוא משתק בכל, מדחיק ומדחיק כל הרגשה עד לרגע הנכון, הנכון עבורו. מחכה לרגע שבו השמחה תהפוך לאופוריה. שהפרפרים יהפכו להלם. שהכל יקרה לו בבת אחת, כמו עירוב משקאות כבדים. הרגשה שמגיעה ותוקפת, לא מרפה לשנייה, אך לעומת השתייה היא יורדת בקצב איטי. ממלאת כל מקום בשמחה מהולה בהלם.
ההלם של המטוס רק קטן במוחו לקראת הרגע האמיתי, באוטובוס הוא כבר לא יכול היה לסבול את הפרפרים שהיו עדינים קודם, הפרפרים שעכשיו מכאיבים בבטנו. כאשר הרים את ידו לסמן למכונית לעצור, הטרמפ אכן עצר. התגלתה לעיניו דמות מוכרת מן האוטו, והרי אמה של ידידתו מן הפנימייה היא שם. את השאלה הוא שאל כמתבקש, והתשובה לא יכלה לעשות רף שמחה גבוה יותר, הרף כבר נשק לשמיים. ההלם התחבט במוחו עוד ועוד, עיניו נפתחו כמו בעייפות בלתי נידלת. גופו התרפק על המושב בנוחות מצפה לביתו המתנקה, הבית שאליו יגיע בעוד ימים מספר. הבית שמסמל יותר מכל את החזרה למדינה. הבית שבסמוך אליו נמצאת אותה ילדה מדהימה, שכל כך חפץ הוא לראות. כאשר היא התקרבה, זיהה הוא את דמותה באופן אוטומטי, ללא כל מחשבה. לצידה עמדה בחורה נוספת אותה רצה לראות. הפגישה הייתה יכולה להתבצע באלפי דרכים שונות, אך כנראה שאותה הדרך הוחלטה. דרך שהזכירה יותר מכל את טיב היחסים האפלטוניים המדהימים שהיו. את טיב העזרה שאדם מסוגל לתת ולקבל, מסוגלים היו שניהם לשוחח כאנשים שהתראו בכל יום, אף בחצי השנה האחרונה. בשעות מעטות שלאחר מכן הוא פגש הרבה מהן ואף הרבה מהם. כה המון אנשים שרצה לראות ברגע ההוא, הופיעו והתראו. הם קפצו עליו, ליהטו על הרשת שבנה לעצמו במוחו. מנסים לפרוץ, אך רק מעטים מסוגלים. ההלם הפתיע אותו יותר מכל אדם אחר, ואת תחושתו לא ידע להסביר במילה אחת מסכמת. הלם כזה לא חווה מעולם ולא ידע על קיומו. הוא ניסה לסווג את הרגשתו במילים. בטון חסם לו את המילים מלצאת, אך המחשבות היו מספיקות. פיצוץ המוח שלא כאב שיתק אותו מתגובה, וכל מחשבה ואמירה היו איטיות, שונות כה הרבה מתגובותיו הרגילות. תגובותיו הרגילות, התוקפניות, הביקורתיות מהתקופה המשפחתית כמו נמוגו לאותו רגע אוטופי. אותו רגע שעמד הוא ליד אנשים שונים בהפרשים שונים ורק סיפר חוויות והנציח את הרגע המאושר במוחו. הרגע שחילק מחמאות לאנשים שגבהו, שקולם השתנה שהתייפו ושהתרחבו. ועל אף שהוא השתנה אך במעט, היה מסוגל הוא בלי קנאה להחמיא. מחשבות טובות בלבד היו בהישג ידו. ההרגשה הייתה עוד פחות ביקורתית וחצופה מההרגשה שאדם מרגיש תחת השפעת סמים. כל הביקורתיות, החוצפה והעצב התעמקו עוד ועוד מתחת להלם המפתיע והאופוריה המתבקשת. את היום ההוא, הוא לא ישכח לעולם.
מה דעתכם? אני אשמח (כתמיד) להערות, ויותר להארות (רעיון של דני, קבלי ח"ח).
רועי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
