וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים:

עקב נסיבות כאלה ואחרות, יצא שאת סעודת השבת העברתי במלון דייויד אינטרקונטיננטל שבתל אביב. מחיר ארוחת הבופה הצנועה, לאלו שאינם זוכים להגיע לשם עקב נסיבות כאלה ואחרות, הוא בסביבות ה-250 ש"ח. נכון, אמנם היה די טעים – נתחי סלמון מעושן, קוויאר שחור, סלטים וירקות, מיני מנות עיקריות וכן מתוקים לרוב – ועדיין, המחיר הזה מופקע לכל הדעות (טוב, כנראה שלא לכל הדעות).

לקראת סוף הארוחה, ולאחר שרוב הסועדים האחרים כבר יצאו מן האולם (שמשום מה הזכיר לאחותי הצעירה את ארמון ורסאי, שלא נדע), ניגשה אמא שלי אל רב־המלצרים ושאלה אותו מה הם עושים עם הקינוחים שנשארו. זורקים, כמובן, אם לרגע חשבתם אחרת. אז באישור המנהל ליקטנו כמה עשרות קינוחים ופרוסות עוגות מבערך שמונה סוגים, ומילאנו ארבע אריזות טייק־אוויי גדושות לטובת אחותי היקרה ושותפיה לחמשוש בבסיס. חי־נפשי, לא לקחנו אפילו רבע מהעוגות שהיו מסודרות בשורות המגשים. כשהחזרתי את אחותי הביתה ביום ראשון, ארגז וחצי עוד נשארו על תילם. וחיילים בשמירה זה עַם רעֵב.

אם לא היינו לוקחים את העוגות – הטובות! – הן היו מוצאות את דרכן לפח. כזה היה גורלן של העוגות שנשארו שם, כמו גם של כמויות האוכל המשובח שלא נאכל.

לא; לא לחסרי הבית, לא למעוטי היכולת, לא לעניים, לא לנזקקים ולנצרכים – לפח.

זה פשוט מצליח להרגיז אותי. הכל בגלל פחד מתביעות ומסיבוכים משפטיים – שאלוהים(!), אפשר היה לפתור. אפשר היה לפתור...

אם וכאשר אני אמכור את עצמי לעבודה במלצרות, אני אוכל לשאוף למשכורת של 5,000-6,000 ש"ח בחודש, אם אני אקרע את התחת. יש כאלה שהמצב אצלם לעתים עוד יותר גרוע: עבדים של חברות כ"א, מאבטחים, עובדי־ניקיון ואפילו מזכירים/ות.

ואלה אותם העובדים, אגב, שזורקים את העוגות מהפסקה הקודמת.