וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים:

לעתים כ"כ תכופות אני רוצה להיות מה שאני לא.

אני לא יודע למה.

אני מחכה לאוטובוס ואין לי מצב-רוח.

למרות שלכאורה הוא לא נוראי כמו פעם, דומה שהקשרים הנוירוניים שלי במוח דפוקים לגמרי - המסלולים שמריצים ניהיליזציה של הכל ואובדן משומנים ושמנים יתר על המידה.

איכשהו, מנגנוני ההישרדות שלי לוקים בחסר; פונה נגד עצמי.

כל היום היום היה גרוע; רובו.

מאלפת האינטראקציה בין המאפיינים המוכתבים ("אובייקטיבים") של המציאות לבין התחושות שלי כלפיהם. הכל משתנה כל הזמן.

לא ישנתי הרבה בלילה.

ולא לקחתי היום כדור, אני חושב.

זה במסגרת הניסיונות שלי לפרש למה אני בדאון־יחסי.

זה עוזר; אבל לא מספיק.

אני מסתכל על בחורים יפים וזה עושה לי רע.

זה מאוד מתחבר לשורה הראשונה.

'הלוואי שהייתי מתפוגג', אני חושב לעצמי.

שיפוטיות (לרבות עצמית) היא פשוט משהו שאי־אפשר לגמרי לנטרל.

אבל אולי אפשר חלק ממנה להסיר.

אני כועס על העולם: כועס עליו בכל רגע נתון שבו קורה/קיים משהו שאני לא רוצה בו, או רוצה שיהיה אחרת (וכשאני לא מלא בחמלה כנה). החל מרעידות האוטובוס שהורסות לי את צורת האותיות, דרך למה אני נראה כמו שאני נראה וכלה ב־ - לא, לא כלה לעולם.

אין לי ספק שחלומות הם בעצם פריטות על מיתרי־הרגשות.

קורה לי לעתים שאני נזכר בקצה־קצהו של חלום. לרוב זה קורה כשאני על סף ההכרה; לאו דווקא בקירבה לשינה במיטה - מספיק שאני עייף והמוח שלי דורש שינה, כדי שאני אמעד בהינד עפעף לתוך חיזיון של פינת־חלום, כאוחז בעפיפון שנוגע לרגע באצבעות ומיד חומק ביניהן, משאיר רק שובל של צורה וצבע - זכר ורגש.

עכשיו עלה וצף בי חלומְלום מפעם, שאני נמצא בקשר כלשהו על הבן של לאה, בחצרות מתחת לעמודים של בתים משותפים ישנים בסגנון הישראלי של סוף 70'־תחילת 80', מתעמת איתו, מנסה אולי לתפוס קצת את מקומו, למרות שזה לא ממש קורה. ועצוב, אולי(?).

לא ברור לי למה זה עלה בי עכשיו, איזה רגש עורר אותו מרבצו בתהום אפלה. אבל אני רושם.

אח, כמה הייתי רוצה להיות יפה. ואחראי, וקל־דעת, ומושך, וללא בורות פעורים בלב. יש בי יותר מדי בירא עמיקתא. מספיק ודי.

הלוואי שהייתי צעיר לנצח.

הלוואי שהייתי מת.

הייתי כורת את ראשי ומגיש אותו מנחה למפלצת. לעולם. עבור כולם. כמו ישו, בדוקטרינה הנוצרית הטמאה והקלוקלת הזאת.

העולם הפנימי שלי עשיר, אבל חולה. אני יותר מדי רקוב מבפנים, לעתים נדמה לי, ורק אל יודע אם אמצא מזור. אולי גם אני אדע; אבל רק בסוף.

הו, כמה הייתי רוצה שיעור חום־דבש, גולש, קצוץ, בריא, עשיר.

ילד.

       "אתה משוגע? אתה משוגע כבר?!"

מי אני? אחד מיני רבים, נמלה?

שוב השאלות האלה ביחס למקום שלי בעולם. לאמיתו של דבר, הן מעולם לא נפסָקו.

לא, לא הייתי רוצה להיות צעיר ותם. אלא צעיר בן 22, בריא, לא מלנכולי, שמח, שופע, חי כמו שמעולם עוד אף אחד לא חי. לא! כמו כולם. לא חריג, כמו כולם. האליטה שבכולם, שמנם וסלתם של כולם, לב הארי של הקונצנזוס. קצין צעיר ומסוקס, עם מבט חודר בעיניים חומות חמות וכנות.

לא אני; פוסט־ פוסט־ פוסט־, ציני, עצוב, מיואש לעתים תכופות מדי, מר וסר וזעף, מר על העולם, לא יודע נפשי, אבוד ומנותק בין כולם.

חושב יותר מדי, אבל כך נוצרתי.

יש לי סיכוי להינצל? - איני יודע.

כאב במקום ברק בעיניים, משאלות־מוות במקום ורידים כליליים.

כל־כולי בתוך עצמי, ואת עצמי אני טורף.