אני הנה, שוב נפלתי. הנה, הוכחתי לעצמי שכל מה שאני כותבת זה בולשיט, כי עובדה שאני לא יודעת להתמודד עם דברים.

קיבלתי את הציון פסיכומטרי. רע, רע מאוד. וזאת אשמתי בלבד. אשמתי שלא למדתי ולא השקעתי, ועכשיו אני צריכה לעבור את זה שוב.

אבל הרגשתי כל כך טיפשה וכל כך נחותה, כשכל החברים שלי מקבלים בסביבות ה 650 -  700. כל כך רע כשאלון מקבל 793, ושענת מקבלת 763 ומאוכזבת מזה.

זאת פשוט חרא של הרגשה, כאילו את נחותה מהם. כאילו שאת בחיים לא תהיי כמוהם ולא תגיעי למה שהם יגיעו. ונמאס לי כבר. נמאס לי מהשחצנות שלהם ושל כולם, שבגלל שהם חמש יחידות בהכל ולומדים פיזיקה וכימיה ויש להם 100 בהכל, אז הם יותר טובים מכל אחד אחר.

אני לא יכולה ככה יותר. אני מרגישה כל כך, אבל כל כך פחות מהם, פחות שווה מהם.

ואז כמובן, מה שמנה כמוני תעשה? תלך לזלול ממרח שוקולד בשביל להרגיש יותר טוב. אבל כמובן שלא הרגשתי יותר טוב. זה גרם לי להרגיש כל כך שמנה ומגעילה שלא מסוגלת לשלוט על הפה שלה. כאבה לי הבטן והיו לי בחילות. כל מה שיכולתי זה לשכב במיטה שלי ולבכות בהיסטריה. נדמה לי שכל העצב והמצב רוח הרע שהיה לי לאחרונה פשוט יצא.

אז כן, חתכתי.

אז מה.

אני אפילו לא עושה את זה עמוק.

ואני לא הולכת לטיפול. אני לא מאמינה בפסיכולוג ובשטויות האלו. גם ככה ההורים שלי במצב לא טוב בגלל הבעיות של אחותי. גם ככה הם התחילו איתה עכשיו בטיפול פסיכולוגי וזה יקר, ואני לא מוכנה שהם יוציאו עליי הרבה כסף. לחינם. אז מור, אם את לא רוצה לדבר איתי רק בגלל שאני לא מוכנה לקחת טיפול – אז אין לי מה להגיד לך. את לא יכולה להכריח אותי להרוס עוד יותר את ההורים שלי, לתת להם להוציא עליי הון תועפות ושאני אשב מול איזה פסיכולוג ואשתוק. את פשוט לא יכולה. אבל מה לעשות, שאותי אכזבת. כי חשבתי שאת חברה שלי. אבל כנראה ככה זה בחיים. אין דבר כזה חברים. ואם קשה לך להתמודד עם זה אז פשוט תגידי לי. תגידי לי "אני לא יכולה לעמוד בזה, אני לא יכולה להתמודד עם זה" ואני פשוט לא אתן לך להתמודד עם זה. ואני אעריך אותך עוד יותר בגלל זה. זה עדיף מאשר שתתני לי להתאכזב ממך.

אז זהו.

אז כמו שהבנתם, החיים שלי מסריחים מאוד כרגע.

אין לי כוח לכלום.

אפילו לכתוב כמו שצריך אני לא מסוגלת.

בבי"ס אני מנסה לשדר עסקים כרגיל, אבל כשאני באה הבייתה אני רק בוכה כל הזמן.

נראה לי שאני פשוט משתגעת.