שנת 2008 הייתה שנה של מפנה בחיי. בסיכום שנה הקודם איחלתי לעצמי מספר דברים:

הלם שחרור לא גדול מדיי, להצליח בפסיכומטרי- לשבת על התחת וללמוד,להתחיל להקפיד על הרגלי אכילה מסודרים ובריאים, שאני והחבר נתגבר על כל קשיי המרחק וכל החרא הזה, לעבוד ולהרוויח כסף, טיסה לתאילנד עם החבר ורק אושר ובריאות.

בתחילת השנה השתחררתי. בתחילה הייתה בהחלט הרגשה משונה- הרי השגרה הכל כך מוכרת של לקום מוקדם בבוקר, לעלות על מדים, לנסוע ברכבת, לשבת במשרד ולהעביר את היום, לצאת הביתה לעיתים בשעות לא שעות, לאכול, להתקלח, לישון וחוזר חלילה פתאום נעלמה. פתאום אף אחד לא אומר לי מה לעשות, מתי לבוא, מתי לחזור. אף אחד לא יכריח אותי להישאר ביום חמישי עד הלילה גם שכל הבסיס כבר יצא מזמן הביתה, אף אחד לא ישבץ אותי לתורנות שמירה ואף אחד לא יצעק עליי למה לכל הרוחות השיער שלי פזור. אבל מהר מאוד הסתגלתי לשגרה. אולי בניגוד לאנשים אחרים, כבר לקראת השירות ידעתי פחות או יותר מה אני רוצה לעשות- פסיכומטרי ואז עבודה. כך שישר הכנסתי את עצמי לעוד מסגרות.

עניין הפסיכומטרי. חרשתי וחרשתי, הסימולציות היו מבטיחות, אבל בסוף- אכזבה. קיבלתי 511. כן, למדתי על בשרי שהכל עניין של מזל, וכאן- אף אחד לא מבטיח כלום. זו הייתה אכזבה מרה ובכיתי המון. הוצאתי 112 בחלק המילולי, בבת עייני. במבחן הראשון הוצאתי 110. זה היה מדכא. לאחר שהבנתי שהפסיכומטרי לא מעיד על שכל, חוכמה ואינטליגנציה, החלטתי להמשיך הלאה ולהתייחס לזה כאל סימן. אם הייתי מקבלת את ה-600 ומעלה המצופה לי, הייתי הולכת ללמוד משהו מפוצץ שיש מה לעשות איתו. הבנתי, שאצטרך להתאמץ במכינה, אבל אלך ללמוד משהו שאני אוהבת ושמדבר אליי. מה לעשות עם זה? אף אחד לא יודע, העתיד לא ברור לאף אחד. גם מי שלומד מחשבים, לא יכול להיות בטוח שכשהוא יסיים את לימודיו תהייה לו דרישה בשוק העבודה. החלום שלי זה לעסוק במשהו שמשלב כתיבה, ואני חייבת לנסות להגשים אותו.

בענייני אכילה והרגלי אכילה. בצבא עליתי שמונה וחצי קילו, הגעתי למשקל שיא של 54.5 ק"ג. כן, לאחרים זה יישמע נמוך, אבל אני קטנטונת. אני גאה לספר שהתחלתי באמת לנסות ולסגל לעצמי הרגלי אכילה נורמלים לשם שינוי. הרי שנות הבגרות שלי העברתי בצומות, בתזונה מצומצמת ובהרעבה. לא ידעתי מה זה לאכול מסודר, מה זה לאכול בריא. גם בצבא, כידוע, אי אפשר לסגל לשמור על תזונה מאוזנת, וכך, לקראת סוף השירות פרקתי כל עול- אכלתי ואכלתי גם שלא יכולתי יותר. אבל אחרי השחרור, אט אט הורדתי את כל הקילוגרמים העודפים, והגעתי למשקל בו הייתי לפני שהתגייסתי. (בינתיים עליתי בערך שני קילו). אבל הדבר החשוב ביותר שהבנתי, זה שאין או שחור או לבן. אין או דיאטה או אכילה פרועה וחסרת מעצורים. יש שילוב. שילוב בין הלחם הקל והירקות לבין העוגת שמרים. הבנתי שיש דברים שהם בראש, והעיקר- אותה תפיסה מעוותת של "אני צריכה לשקול 46 קילו, וכל קילו מעל זה שמנה" שאין לי מושג מאיפה הבאתי אותה, אבל היא הייתה קיימת במשך שנים- נעלמה.  נכון שהגעתי למשקל הזה בקיץ, אבל לא בגלל הרעבה או מניעה, אלא כי ככה כנראה זה יצא. דווקא אכלתי בלי לחשוב על זה יותר מדיי. למדתי לאהוב את הגוף שלי ואת עצמי כמו שאני, ולהעריך את עצמי קצת יותר. אני לא רוצה להעניק יותר חשיבות למספרים האלו בחיים שלי, יש מספרים שהם חשובים בהרבה יותר.

החבר ואני. כבר כתבתי פה פוסט על כך. בינתיים אנחנו מתגברים על קשיי המרחק, ואני מאמינה שנצליח לעמוד בזה. סה"כ עמדנו בזה יפה עד עכשיו.

ענייני עבודה- אני כנראה אשאר לנצח במצב מחוסרת מזומנים. אז מצאתי עבודה, אבל היא הייתה נוראית. החלטתי שאני לא בצבא יותר, ואין שום סיבה שאני אעשה משהו שאני לא רוצה. אין שום טעם שבגילי הצעיר אני אבוא לעבודה עם דמעות בעיניים. כן, להיות הפח אשפה של לקוחות הוט ממש לא כוס התה שלי, אני לא מוכנה להיות בור ספיגה של אף אחד. אני לא הייתי מוכנה לספוג קללות, איומים וסתם אנשים עם דפיקויות, וזה לא שמקבלים משכורת מי יודע מה. אהבתי מאוד את האווירה- האנשים היו נהדרים ומקסימים, ואני מאוד משתדלת לשמור על קשר עם החברים הטובים שלי. וגם, מאז יש לי אנטי כלפי כל לקוחות הוט באשר הם.

הבעיה הייתה שחודשיים לאחר שהתפטרתי התחלתי ללמוד, ו... נו, זה קצת בעיתי לעבוד וללמוד, וגם בעייתי מבחינת מעסיקים להעסיק מישהי כולה לחודשיים. ככה יצא שלא עבדתי במיוחד. חסכתי משהו כמו 8000 ₪, וגם ביומולדת שלי קיבלתי עוד כסף, ככה שעכשיו יש לי בסביבות ה-4000 ומשהו. זה דיי נחמד, בהתחשב בכך שמאז אוגוסט לא עבדתי. אין ברירה, חייבים לחיות על חשבון ההורים.

תיאלנד- נו מה, ברור שלא נסעתי. לא באמת היה לי את הכסף ואת הראש ובעיקר את הרצון לכך. איכשהו, זה לא מה שהכי מושך אותי. בסוף החבר טס לבד לארה"ב.

אושר ובריאות- אמן.

לשנה הבאה, אני מאחלת לעצמי להצליח בלימודים, להמשיך במגמת הציונים הגבוהים, כי אלו המספרים שקובעים. להחליט מה אני רוצה סופית ללמוד (יש לי כמה כיוונים) וגם להתקבל.

שייפול עליי כסף באופן מפתיע, שאני והחבר נחגוג ביחד את השלוש שנים ואף יותר, ושכולם יהיו מאושרים ובריאים.

וקצת מחוץ לבועה שלי: שיהיה פה קצת, אבל קצת שקט. שתושבי עוטף עזה יחיו בשלום ובשלווה, ושגלעד שליט יחזור בריא ושלם. אמן!

שתהייה שנה אזרחית טובה קצת יותר