אז הימים האחרונים לא היו קלים. פשוט נפלתי ונשברתי טוטאלית ועכשיו אני צריכה לאסוף את השברים, לאסוף את עצמי ולהחליט מה הלאה.

בבית ספר איכשהו שרדתי. איכשהו שמתי על עצמי מסכה, ארשת פנים רגילה. אבל אחר כך, מהרגע שחזרתי הבייתה ועד הרגע שהלכתי לישון – לא הפסקתי לבכות. ככה זה תמיד. אני פשוט לא מצליחה להראות מה אני מרגישה, נדמה לי שכל הזמן אני צריכה להעמיד פנים שהכל איתי בסדר, ולהיקרע מבפנים. אפילו ליד החברים שלי אני לא מעזה להתנהג כאילו משהו לא בסדר. אני לא יכולה לבוא ולהגיד רע לי. מה הם יעזרו לי? מה הם יועילו? למה אני צריכה להפיל את עצמי עליהם? גם הם כנראה לא רוצים אותי עליהם. עובדה שכולם, אבל אחד אחד, קוראים לי מה רשום באנ איי, ואלו לא הודעות של "לא כאן", אלא הודעות שכל אחד שקורא מבין שמשהו לא בסדר. שמשהו מאוד לא בסדר, אפילו רע. אבל לא, אף אחד לא ישאל אם הכל בסדר. נכון שאני אגיד שכן, שהכל בסדר, אבל לפחות שמישהו יראה התעניינות! הכי הגדיל לעשות זה אלון, שרואה את מה שכתוב, אבל לא, הוא יספר לי כמה טוב לו וכמה הוא מאושר על הטיול, הפסיכומטרי, על הרישיון. איזה אטימות אלוהים. אבל זה בסדר, אני לא מצפה מאף אחד לשום דבר יותר. הם הרי לא חייבים לי כלום.אז כן, אז המחשבות בזמן האחרונות של "אין לי חברים אמיתיים" התבררו כדיי נכונות, אבל אני מסתפקת בזה. אני מסתפקת במעט שכן יש לי.

בכל מקרה, קיבלנו ציונים בחיבור. קיבלתי 78, שזה הכי גבוה בכיתה. וגם מורני קיבלה ככה. אני יכולה להיות גאה בעצמי, לפחות לחבר חיבורים אני יודעת.

ביום שישי היה לנו מבחן מעבדה רטובה, ביחד עם בוחן על ביוכימיה. אני מקווה לציון נורמלי.

גם ההרגשה הפיזית שלי לא משהו. ביום שישי בצהריים, או שזה היה אחרי הצהריים הרגשתי כל כך רע. הבטן שלי כאבה, הראש התפוצץ, והרגשתי שאני רוצה להקיא. פשוט שכבתי מתחת לפוך שלי ובכיתי והרגשתי שאני משתגעת, כאילו אני לא חלק מהמציאות. זה היה כל כך הזוי, שחשבתי על כך שהגוף שלי הוא בית גידול לחיידקים, ושהכדורים הלבנים שלי נלחמים, ואפילו אמרתי לעצמי משהו כמו "קדימה כדורים לבנים! תבלעו את החיידקים הרעים!" זה מראה שביולוגיה מתחילה להשתלט לי על החיים.

בכל מקרה, לקחתי כדור והרגשתי יותר טוב.

בערב הלכתי לאלון וזה היה פשוט נורא. התקשרתי לעמרי שנלך ביחד, ומסתבר שהוא היה עם מור שהחליטה שלא לדבר איתי, והייתי צריכה ללכת איתה את כל הדרך לאלון, ועמרי מדבר כרגיל, ולא שם לב בכלל שמשהו לא בסדר. אף אחד לא שם לב שמשהו לא בסדר. זה פשוט להיקרע מבפנים, להיות ליד בנאדם שכל כך אכפת לך ממנו, וכל כך חשוב לך, ולא לדבר איתו. אבל מבחוץ – הכל בסדר. אני אעשה את ההצגה כאילו הכל טוב לי. באיזה שלב פשוט נשברתי, ושדיברתי עם רועי וסיפרתי לו מה קורה התחלתי לבכות קצת. אז הוא עודד אותי קצת וחיבק אותי.... פשוט היה נדמה שלאף אחד לא אכפת וכל אחד כל כך מרוכז בעצמו.

אתמול דיברתי עם מור, כי החלטתי שהמצב לא יכול להימשך ככה. והיא הבהירה לי כמה נק' חשובות. והחלטתי להקשיב לה, לנסות ללכת לייעוץ. אני לא כל כך מאמינה בזה.... אבל לא יודעת, אולי זה יעזור.

דיברתי היום עם אמא שלי ואמרתי לה שאני פשוט לא מסוגלת להתמודד עם דברים ושנראה לי שאני צריכה טיפול. אז היא אמרה שהיא מאוד שמחה שאני מבקשת.... וזהו, נראה לי שאני אתחיל ללכת לפסיכולוג בזמן הקרוב.

אולי אני באמת צריכה את זה.

אני כבר לא יודעת.

ואחרי הצהריים אני הולכת עם אמא לקריון. נכון שיש לי שיעורים לעשות, וללמוד למתמטיקה, אבל אין לי כוח. ואין לי כוח לדו"ח מעבדה, שהוא כולה 4 שאלות, אבל כמו שאפשר לסמוך על המורה שלי, אלו שאלות קשות במיוחד. אין לי כוחות לזה. אני כל כך שונאת את המעבדות האלו. כל כך שונאת את המגמה הארורה הזאת. עם החומר העיוני, שהוא משעמם וקשה, אני אוכל להסתדר. מקסימום אני אלמד עם מורניJ המעבדה הרטובה – זה דיי נחמד,  והציונים שלי בדו"חות האלו סבירים. בנתיים יש לי 70 ו-90, ואני מקווה שמבחן קיבלתי ציון סביר. אבל המעבדה היבשה, זה פשוט סיוט! אני כל כך שונאת את זה ולא מבינה מה רוצים מהחיים שלי! שונאת ביוטכנולוגיה. שונאת שונאת שונאת שונאת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! *פריקת לחצים*

והחלטתי שאני יוצאת לטיול שנתי. כולם מהחצי שכבה שיצאה כבר אומרים שהיה כיף וסבבה, אז אני אצא, בתקווה שבאמת יהיה כיף. אני עכשיו צריכה להכין רשימה של מה שאני צריכה לקחת.

ושוב שיניתי עיצוב לבלוג, התחשק לי סגול. ככה זה שאני לא החלטית עם הצבעים, ואוהבת חידושים.

והמחזור שלי זונה רעה. הוא מתעקש לאחר לי, מה שלא טוב. למרות שתמיד תמיד אני משתמשת באמצעי מניעה, אבל בכל זאת, זה סתם מעצבן.

ואני לא רוצה שייפול לי המחזור על הטיול השנתי. ממש לא.

אבל יש לי כאבי בטן ותשוקה למתוק, אז ככה שאני מקווה לקבל השבוע הקרוב. החזיקו לי אצבעות.