נדמה כאילו רק אתמול פסעתי החוצה משער הבסיס, הסתכלתי לאחור על הבסיס בידיעה שלא אראה אותו יותר לעולם. כאילו רק אתמול ישבתי ברכבת על אזרחי, ושילמתי, וחשבתי "מה אני אעשה עכשיו, איפה אהיה בעוד שנה?"

כבר עברה שנה, וכל כך קשה להאמין. כתבתי פה לא פעם ולא פעמיים, עד כמה תקופת הצבא הייתה משמעותית מבחינתי.

לא נשארתי בקשר עם אף אחד. מובן שמלבד החבר שלי, ומור, חברתי הטובה מהתיכון ועד ימינו, ובמקרה שובצה איתי באותו בסיס. היו עוד שני אנשים מהשכבה שלי יחד איתי באותו הבסיס, אחד שאפילו היה איתי בכיתה בחטיבת ביניים- ואותם יצא לראות כמה פעמים. גם מדי פעם יצא לי לראות אנשים אחרים מהבסיס.

אבל חוץ מזה- שום דבר. גם לא בפייסבוק, בעצם, יש מעט. איכשהו, אני אוהבת להשאיר תקופות ואנשים מאחור. כשאני סוגרת מעליי דלת, היא נשארת נעולה. הטלפונים עדיין ברשימת הזיכרונות שלי, ואולי מוטב למחקם.

כשאני נוסעת לחבר שלי, כשהתחנה עוצרת בעתלית, אני תמיד מרגישה צביטה בלב. עולים חיילים ואני כבר לא מכירה אף אחד.

אבל כן, לעיתים אני תוהה איפה הם היום. החברות, הידידים, המפקדים. מה איתם עכשיו.

אז בשנה שחלפה הספקתי לעשות פסיכומטרי, להתאכזב, להרוויח משכורת יותר גבוהה ממשכורת של פועל תאילנדי, לבזבז אותה, לקרוא המוני ספרים, לישון, לעשות מה שבא לי,להחליט החלטות לבד, להתבטל, לרדת שמונה וחצי קילו ובינתיים לעלות שניים וחצי, להתחיל ללמוד ולמצוא את עצמי כתלמידה מצטיינת ולמופת, ובעיקר, להתבגר.קצת.