הלילה שבין חמישי לשישי, היה הלילה היחיד במהלך כל השבוע הזה שהצלחתי לישון בו.

אז ביום שישיבמקום  שיעור ספרות, עשה לנו המורה לשל"ח תדריך לגבי הטיול השנתי. זה לא לקח הרבה זמן, ואחרי זה הלכתי להילה.

היא הביאה לי את מתנת יום ההולדת שלי באיחור, זה ספר מקסים, שכולו עליי, כלומר לקחו את התאריך לידה שלי ואת השעת לידה שלי, ולפי המפה האישית האסרולוגית שלי ניתחו את האופי שלי, וזה כל כך נכון מה שכתוב עליי! הייתי כותבת פה את מה שנכתב עליי... אבל זה פשוט יותר מדיי.

בכל מקרה, הלכנו לקריון, והסתובבנו וקנינו כל מיני שטויות, ועשינו לעצמנו פאדיחות איומות, אבל חפיף.

בערב הלכתי למסיבת יום הולדת של אדיר. והיום הולדת שלו היה לפני כמעט חודשיים. (הוא נולד שלושה ימים אחריי). האמת היא, ששירן חגגה יום הולדת והייתה אמורה לעשות, אבל היא ביטלה.

הלכתי בחוסר חשק, וגם רוב האנשים שדיברתי איתם – לא היה להם חשק.

כל הסיטואציה הזאת, היא סיטואציה ממש ממש לא נוחה לי.

לא, לא נוח לי לראות אותו ואת החברה שלו מתמזמזים מול העיניים שלי. אז כן, התגברתי עליו, אבל עדיין נשארו שרידים מהאהבה הזאת שלי אליו. עדיין נשארו לי צלקות, צלקות שילוו אותי לתמיד, צלקות שתמיד ישפיעו עליי ועל סוג הקשרים שיהיו לי.

אז אני מנסה להימנע בכל הכוח ממחשבות של "מה אם". אחת האמונות שלי זה בגורל, ושכל מה שקורה – זה קורה כי זה היה אמור להיות ככה.

אז זה היה סביר. לא סבלתי יותר מדיי בהתחשב במצבי, קודם נפגשתי עם עמרי, הלכנו לפגוש את ערן ואת חיית המחמד, ואז פגשנו את חופית ומורן והלכנו ביחד.

והיה דיי בסדר. המוזיקת רקע הייתה איומה. כל ה"מוזיקת כושים" פשוט עושה לי רע, והכי גרוע כשזה בעברית, ובעיקר כשזה סאבלימינל הסו קולד אמיתי, שלקח את "תחזור תחזור" שזה שיר מדהים ופשוט הרס אותו.

שיא השפל היה באותן דקות ארוכות, איומות ונוראות, בהן נאלצתי להקשיב למוזיקה מזרחית, ולא סתם מוזיקה מזרחית – דיכאון! זה היה פשוט נורא. אני לא מבינה איך אנשים יכולים להאזין לזוועה הזאת.

רוב הזמן אני ומור ישבנו ליד החלון, ודיברנו. והיא אמרה לי משפט "את חייבת לנסות להרוס לעצמך את החיים". וזה פאקינג נכון, אם זה הניסיונות התאבדות, החתכים על הידיים, ההפרעות אכילה, העישון, לשכב עם אולג ללא כל רגש. ואני פשוט הורסת את עצמי, הורסת והורסת והורסת, ואני אפילו לא מבינה למה אני עושה את זה.

וכל פעם שאני רק הורסת את עצמי, אני כועסת על עצמי עוד יותר. אני כועסת על דברים שאני עושה.

והגעתי להבנה מסויימת, שלשכב עם אולג, להיות רק כלי לסיפוק היצרים שלו, להיות אובייקט שלתוכו הוא יוכל לחדור עד שהוא גומר, זה לא טוב בשבילי. אני משקרת לעצמי שזה מה שאני רוצה. אני עושה את זה כי אני כל כך לבד, כי אני כל כך נואשת לאיזה סוג של חום, שאני עושה את זה.

וכל הפאקים באופי שלי, זה שאני לפעמים כזה "פה גדול", זה רק בגלל שאני כל כך רוצה לשתף, כל כך חושבת שאם אני אשתף אז אנשים יאהבו אותי, או יהיו חלק מהחיים שלי ואני לא אהייה כל כך לבד עם עצמי. אז כן, אז אמרתי דברים שלא הייתי צריכה להגיד, אפילו דברים בקשר אליי, אולי מתוך מחשבה שפתאום ישימו לב אליי, אפילו יכעסו עליי.

רק שמישהו ישים לב.

רק שמישהו יאהב אותי.

זה מה שאני צריכה.

בכל מקרה, המשך הערב היה סביר, עשינו שטויות – כמו לשים לעמרי קליפסים בשיער, וראינו טלוויזיה, ובערך בארבע וחצי – רבע לחמש הלכתי לישון.

לא ישנתי הרבה, כי היום בבוקר כולם עשו רעש, אז החלטתי לקום, וקצת ניקיתי את החדר שלי, ואמא נתנה לי עוד עבודות ניקיון, וסידרתי את התיק, וזה לקח הרבה זמן, כי כאשר הנקבה הממוצעת יוצאת לטיול שנתי או לכל מקום אחר רחוק מהבית, היא חייבת לקחת עימה את כל הבית. אבל למזלי ניחנתי בכישורי יכולת דחיסה, אז ככה שהכל דחוס קצת, אבל התיק נסגר.

אז מחר טיול שנתי, אני קמה מאוד מוקדם בבוקר ויש לי עוד כמה דברים להכין... אני אשמור על עצמי כמה שניתן, אחזור ביום שלישי בערב.

ביי.