היום כשנסעתי באוטובוס, ושמעתי באוזניות את תום פטרובר צועק שהוא לא מאמין כמה שקל ליפול, ידעתי מה אני אכתוב. מדהים אותי מחדש, איך יש לי כל כך הרבה רעיונות, ואיך בתוך המחשבות שלי המילים נשמעות נכונות, אבל כשאני מול הדף הלבן ומנסה להעביר את המחשבות למילים- אני פשוט לא מצליחה.
אני תוהה מתי הכל השתבש.
כבר כמה ימים שאני לא ישנה טוב בלילה. אני מתעוררת מדי שעתיים עם תחושת מועקה.
יותר מדיי דברים מטרידים אותי כרגע, אני מרגישה כאילו הכל קורה לכולם ורק אני נשארת תקועה במקום.
כאילו אני מחזיקה ערימת ספרים כבדה שנופלת לי מהידיים, ואני לא מצליחה להרים אותה.
למרות שבלימודים, הכל בסדר, פחות או יותר, אני מרגישה שכבר אין לי כוח.
אני לא מצליחה להתרכז, כבר לא בא לי להיכנס לשיעורים. אני מתחילה לזרוק, קצת.
החלטתי להירשם (פעם שלישית גלידה) לפסיכומטרי. חברות שלי שכנעו אותי שאין לי מה להפסיד, ושאני חייבת לנסות כדי להתקבל למה שאני רוצה. אבל באמת שאין לי כוח נפשי לזה. אני חוזרת כל כך עייפה, ואני פשוט לא מצליחה להתרכז. יש לי בחדר עשרות חוברות וספרים של הפסיכומטרי, ויש לי המוני רגשות אשם שאני לא עושה כלום, אבל אני באמת שלא מסוגלת. אולי זו הייתה טעות. אני ניסיתי, באמת. ואני אנסה לתרגל לפחות קצת בסופי שבוע, אבל... אני לא מאמינה שמשהו טוב ייצא מזה.
וכבר אין לי כסף בחשבון, והמינוס קרוב (תמיד יש פעם ראשונה לכל דבר, כנראה), ואני יודעת שאני חייבת לעבוד, אבל אני לא יכולה כל עוד אני לומדת.
אוף. אני כל כך לחוצה מהלימודים והפסיכומטרי ומה יהיה ואם אני לא אצליח ואני לא אתקבל ומה יהיה אז ואין לי כסף ואני אכנס למינוס ענקי וההורים שלי יהרגו אותי כי הם חתומים לי ערבות על החשבון.
ופתאום אני צריכה להתרגל לחיים שונים מהחיים שהיו לי בשלוש שנים האחרונות.
ואנשים מגיבים כל כך בשוק כשהם שומעים, כאילו פרידות זה לא דבר שקורה כל הזמן, ואז מה אם כולם חשבו שאנחנו הזוג הנצחי. אבל לא לכולם אני יכולה לספר את כל הסיפור.
אפילו פה, עדיין, מעדיפה שלא לכתוב.
אני פשוט מפחדת, מהכל. אני מרגישה שאני הולכת אל משהו שלא מוכר לי, ואני שונאת לא לדעת מה יקרה בסוף.
יש לי רגרסיה לגיל 16. ולא, לא בא לי לפרט, כי זה נשמע טיפשי.
איך זה שכבר בתשע בבוקר כל כך חם, אבל אצלי יש גשם.
(אני שונאת את הפוסט הזה, כמעט כמו שאני שונאת את עצמי לפעמים.)
כינוי:
.Fake Reality
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
