אני שומעת את Believe של k's choice.

לפני שבוע, נסענו לבקר חבר שאבא שלו נפטר מדום לב, כמה ימים לפני היום הולדת שלו. היינו אמורים לצאת ולחגוג לו את היומולדת, במקום נסענו לניחום אבלים.

ובדרך חזרה Cocoon Crash  התנגן באוטו, ונזכרתי איך בכיתה י"א שמעתי אותם המון, ספציפית את הדיסק הזה.

ופתאום שאני שומעת את השיר, ומצליחה להתחבר לכל מילה.

יש בי תחושה של חוסר מנוחה.

אני לא מסוגלת להתרכז בשום דבר, מחכה כל פעם לרגע הבא שיגיע.

זה קצת לא עוזר, בתקופה זו של מבחנים.

גם מצאתי עבודה, במשרד עו"ד.

העבודה סבירה, החברה גם, אבל אני באה נטו בשביל הכסף.

ביטלו לי את הכרטיס אשראי וכרגע אני לא יכולה לעשות אחד חדש.

בהחלט מצב לא נעים, ואני מרגישה רע שאני צריכה לבקש מההורים שלי כסף.

יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה/צריכה: עדשות מגע חדשות, ג'ינס שחורים, נעליים, תיק חדש, הופעה של מדונה... (בעצם אין מי שיבוא איתי).

אני חושבת שאני בעיקר מנסה להגדיר את מה שאני מרגישה ומה שאני רוצה, ואני לא מצליחה.

מצד אחד אני מתגעגעת אליו. אני עדיין עוקבת אחריו בפייסבוק. הוא כתב למישהי "חמודה", וזה עדיין צובט.

אני מתחרטת על הפרידה הזו, אבל לעיתים אני חושבת אולי זה בסופו של דבר היה הדבר הנכון לעשותו.

אולי אני צריכה להפסיק להיאחז בכל הכוח בציפורניים שבורות.

יש את ההוא. שזה נגמר. עכשיו אנחנו מתעלמים אחד מהשנייה. ביום חמישי ראיתי אותו לראשונה מזה שבועיים, פשוט הסתכלנו אחד על השנייה ולא ידעתי מה להרגיש.

אולי זה לא היה אמיתי.

אני פשוט מרגישה פספוס. קצת.

מדהים איך גברים מצליחים להוציא אותי מדעתי ושלוותי.

אני חושבת שברך מגיל 15, כמעט תמיד היה לי מישהו.

אני בנאדם שלא יכול להיות לבד.

ואני לבד.

ולא רק מבחינת בן הזוג. אולי אם היו לי חברים באמת, אז לא הייתי מרגישה ככה.

ואני הולכת להתוודות פה, ולכתוב את אחד הדברים האמיתיים והנכונים עליי.

אני בודדה. וזה לא מטאפורה.

אני מרגישה אין לי עם מי לדבר איתו.

אתמול לראשונה מזה הרבה זמן יצאתי ביום שישי בערב, ולא ישבתי מול שידורים חוזרים של "סקס והעיר הגדולה".

רוב הזמן אני פשוט לבד בבית, כמו כלב מסכן.

אני בגיל 22, ואני מרגישה כמו מישהי זקנה, שמתו לה כולם, והיא מחכה למוות שלה.

אין לי למי לספר מה עובר עליי, מה קורה איתי, מה עשיתי היום.

זה לא שתבינו לא נכון, כן יש לי חברים, פחות או יותר.

וזה הדבר הכי רע והכי מגעיל והכי דוחה, אבל נמאס לי לשקר לעצמי ולכתוב פה שקרים על גבי שקרים.

זה לא כמו שהייתי רוצה.

אני מרגישה שאין בזה דבר אמיתי.

שמכוח האינרציה אנחנו נפגשים מדיי פעם, כדי שיהיה לנו איך להעביר את הזמן.

יכול להיות שאני חיה באיזשהי פנטזיה של איך החיים שלנו אמורים להיראות, אבל ממה שאני יודעת, רוב האנשים לא רק עובדים ולומדים כל היום. יש להם מעבר. ולי כמעט אין מעבר.

ואם כבר אנחנו בוידויים, וזין על מי שיקרא את זה, אני עולה על המשקל ועל הצג 44.7. וכן, אני לא אוכלת. לא כמו שצריך. אבל למי אכפת? אולי מרוב האדישות, הכלום, כבר אין לי כוח לכלום הזה ובא לי להיעלם.

ביום חמישי מרחתי את הציפורניים בלק סגול כהה ושמתי ליפסטיק תואם, והלכתי על עקבים לתחנת רכבת ונסעתי לת"א.

וזה היה אחד הלילות ההזויים מחד, אבל היותר כיפיים מאידך.

ואני אשמור לעצמי את זכות השתיקה.

שתיתי יין, ובירה והמון וודקה, והתפלאתי איך אחרי כל כך הרבה אלכוהול על כל כך מעט משקל ואוכל בקיבה, לא היה לי הנג-אובר. כנראה שהגנים הרוסיים מתחילים לעבוד.

ובבוקר ירדתי מהרכבת, ועמדתי מסריחה מסיגריות, אלכוהול וסקס, ורצתי מהר למונית שירות על העקבים שחתכו לי את הרגליים והרמתי את המכנסיים שלא ייפלו, וחשבתי שאני נראית כמו הגירסה הג'אנקית של עצמי.

והגעתי הביתה ועשיתי מקלחת, ועל אף שהייתי 24 שעות ללא שינה הלכתי לים כהרגלי בשבועיים האחרונים, ושכבתי בשמש והרגשתי איך השמש שורפת לי את הגב, וניסיתי לחשוב על מה שעובר עליי.

אני צריכה עוד ערבים כאלו.

אולי אני מכורה מדיי לריגושים, אבל מתי אם לא עכשיו.

בא לי שמישהו יסחוף אותי, שיגרום לי להתרגש.

בא לי לארוז את כל הדברים במזוודה, ופשוט לנסוע למקום אחר. להתחיל מחדש, לצבור חוויות, שיהיה לי משהו מעניין לכתוב, ולא רק את הדיכאון שלי.

משהו חייב לקרות לי. משהו צריך לטלטל אותי. אבל משהו טוב.

נמאס לי לחכות.