שבע שנים עברו מאז ה- 1/11/2002, שעה 8:08, כששחררתי את הפוסט הראשון שלי לעולם.

הצגתי את עצמי, כילדה בת 15 מתוסבכת, רגשנית ועם חבר.

מאז זרמו הרבה מים בנהר, אבל נשארתי פחות ילדה, יותר אישה, רגישה ורגשנית. החבר הלך, אח"כ היו עוד כמה וכמה (כשאני חושבת על זה – כמעט אף פעם לא הייתי לבד. תמיד היה מישהו) והיום יש התחלה של קשר.

מתוסבכת?

כן, עדיין מתוסבכת, אבל פחות.

המשכתי לכתוב.אחרי הפוסט הראשון באו עוד 998 פוסטים. סימבולי, איך בחגיגות השבע שנים, אני מגיעה לפוסט ה- 1000. כן, כן, אתם זוכים לקרוא את פוסט ה- 1000.

בכל אותם 999 פוסטים כתבתי על הכל.

על הפרידה.

על הבית ספר.

על החברים.

על הצבא.

על האהבות, ועל השיברונות לב.

על הפחדים.

על ההפרעות אכילה, וכל מה שנלווה לזה.

על הצלחות, כישלונות, תקוות ואכזבות.

על החיים כפי שהם.

נכון, במשך השנים צנזרתי, כי יותר ויותר אנשים לא רצויים קוראים פה.

נכון, במשך השנים אני כותבת קצת פחות.

אבל עדיין, בוערת בי התשוקה לכתוב, לחלוק ולשתף, פשוט כי זה עושה לי טוב לפרוק את הכל.

הכרתי אנשים חדשים דרך הבלוגספירה.

ברשימה נכבדת של הבלוגים שאני קוראת בצד, את רובם של הבלוגים האלו אני קוראת כבר כמה וכמה שנים.

זכיתי להיכנס לאנשים לחיים, להתרגש יחד איתם, לשמוח ולהתעצב איתם. חלק גדול מהם כבר אינם עוד, ואני תוהה מה עלה בגורלם. איפה הם היום.

יש כמה שהם חברים שלי בפייסבוק.

אני אוהבת לקרוא דברים מהעבר. אני בעיקר אוהבת לראות איך השתניתי, איך התבגרתי.

מצחיק אותי לקרוא על אנשים שהיו ואינם עוד חלק בחיי. וחלקם, הטובים באמת, נשארו.

אני לפעמים משועשעת וקצת נבוכה, מהדברים שהעסיקו אותי.איך הענקתי משמעות גדולה לדברים שהיום נדמים לי כל כך שוליים ו/או טיפשיים ו/או חסרי משמעות. אבל ככה זה, עכשיו אני מבינה מה כתבו לי תמיד על פרופורציות ופרספקטיבה.

אני בעיקר יוצאת מרוצה, כי בסופו של דבר, הכל הסתדר לי. אחרי כל הפוסטים הרעים והעצובים, תמיד באו שמחים.

אלו החיים, כנראה.

אני רוצה לומר תודה ענקית.

תודה לכל מי שקורא. לכל מי שמגיב. אני לא תמיד מגיבה לתגובות שלכם, אבל אני קוראת הכל, וכל תגובה חשובה לי.

בתקווה שאמשיך לכתוב וליהנות מזה.

Fake Reality

(השם הזה, הוא חלק בלתי נפרד ממי שאני)