אני נזכרת בה, לפעמים.

אני נזכרת בה בלילות, כשאני חושבת על כל המטלות שהייתי צריכה לעשות ולא עשיתי, כשאני נזכרת בכל האהבות הישנות שהשארתי מאחור, כשאני חושבת על מה שאצטרך לעשות מחר. ואני אומרת לעצמי שאולי הייתי צריכה להתקשר אליה.

אני נזכרת בה כשאני עוברת ברחוב, ליד הבית הספר הישן שלנו. לרוב אני שומעת מוזיקה והראש שלי בעולם אחר, אבל כשאני רואה נערות צעירות, שהולכות ביחד בחבורה גדולה של בנות מצחקקות, ויש להן ברק בעיניים והן מרכלות על החתיך של השכבה ונדמה להן שכל העולם פרוש לרגליהן.

אני מסתכלת ומחייכת, אולי קצת לעצמי.

אני נזכרת בה, ובי, ואיך היינו ככה פעם.

היינו מרכלות על החתיך של השכבה. או יותר נכון אני הייתי מספרת לה איך הייתי הולכת לכל מיני מסיבות בגרבוני רשת קרועים ושותה כמויות של אלכוהול זול, כדי שהבחור של הלילה יהיה זיכרון עמום של כאבי ראש דוקרים.

לפעמים היא הייתה באה איתי, מלמלת משהו על הרס עצמי ומרימה לי את השיער כשהקאתי.

אני נזכרת בה, כשאני נתקלת בתמונות ישנות ואנשים ישנים. והאנשים לא כמו בתמונה וכן כמו בתמונה. הם דהו, אבל החיבוקים שלהם זרים. ואני נזכרת בחיבוק שלה, והוא אף פעם לא היה זר בשבילי. ואף אחד ואף אחת לא יחבקו אותי כמו שהיא חיבקה. ואני יודעת שאם היא תחבק אותי שוב, זה לא יהיה זר, זה יהיה הכי אמיתי שיש.

והם שואלים מה שלומי ומה עשיתי מאז, וכמה יופי אני נראית עכשיו.

ולפעמים הם שואלים עליה.

ואני מספרת איך הורדתי את האיפור השחור, והסרתי את הלק השחור המתקלף, זרקתי את הגרבוני רשת, ומאז אין לי קרעים יותר. לא בגרביים, לא על הרגליים ולא בלב. החלק האחרון זה שקר.

אנשים משתנים, אני אומרת, כשהם שואלים.

אנשים הולכים ואנשים באים, ולפעמים מפריד ביניהם אוקיינוס וצריך לקבל את זה, אני אומרת לפסיכיאטר שלי.

וכשהוא כותב לי עוד מרשם לפרוזאק, אני נזכרת בה שוב. איך הייתי צוחקת עליה ואומרת לה שתכניס את החיוך  שלה לתוך כדור קטן, וככה אף פעם לא אהיה עצובה.

אני נזכרת בה, לפעמים.

כשאני שומעת שיר, שנדמה לי שאני מריחה את הבושם שלה.

ואני חושבת על כל הדברים שלא הייתי צריכה לומר, ובעיקר על הדברים שכן הייתי צריכה, אבל לא אמרתי.

אני נזכרת בה, לפעמים.

ואז אני קונה את הזר הכי יפה והכי מפואר והכי יקר, ואומרת לעצמי שהפעם אלך אליה.

אבל אני אף פעם לא מסוגלת.