בלילה שבין ה-31 בדצמבר 1999 לבין ה- 1 בינואר 2000 צפיתי בטלוויזיה והסתכלתי איך כל העולם חוגג את בוא המילניום החדש. אני זוכרת את ההתרגשות של הספירה לאחור, נורא חיכיתי שמשהו יקרה, שבאג 2000 האיום והנורא יגרום לכל המנורות להתפוצץ או משהו כזה.

הייתי אז בת 12, בכיתה ז', ונורא רציתי שתהייה לי נשיקת חצות והייתי מודאגת מכך שלעולם לא אתנשק.

ב-1 בינואר 2000  ראיתי בטלוויזיה את הסרט "קלרה הקדושה", וההורים היו בבית חולים עם סבא רבא. 25 יום אחרי זה הוא נפטר.

אני לא יודעת מה אעשה בלילה של ה-31 לדצמבר 2009, ואיך אפתח את השנה החדשה. אני כבר בת 22, שנה ראשונה באוניברסיטה. הספקתי להתנשק עם בערך 22 אנשים (אם הספירה שלי אכן נכונה), אבל רק פעם אחת זכיתי לנשיקת חצות.

ניסיתי, ואני עדיין מנסה לסכם את העשור הזה. אני מניחה שזה פשוט בלתי אפשרי. אלו היו עשר שנים כל כך משמעותיות, שהפכו אותי לאדם שאני עכשיו. ככה זה, כשמתבגרים.

אני גם חושבת שאני נראית הרבה יותר טוב עכשיו, ואני ממש לא אוהבת להסתכל על תמונות ישנות מתקופת גיל ההתבגרות שלי.

הספקתי לעשות כל כך הרבה בשנים האלו.

שנים שהיו מורכבות מכל כך הרבה אירועים טובים ורעים כאחד. מכל כך הרבה רגעי שמחה, עצב, תובנה.

כל כך הרבה אנשים שהיו חלק משמעותי מחיי, ואינם עוד. חלק מהם עדיין איתי.

כל כך הרבה דברים שהעסיקו אותי פעם נראים לי היום לא משמעותיים.

אני חושבת שהשתנתי לטובה במהלך עשר השנים הללו. אני יותר אוהבת את עצמי עכשיו.

ומה על 2009? שנה של שינוי. שנה של החלטות כואבות, שאני עדיין מנסה להבין את מהותן. שנה בה עשיתי דברים שחשבתי שלא אעשה לעולם, שנה של התנסויות, של תוכחות, של תובנות.

אני לא יודעת לאן תוביל אותי השנה החדשה ולאן ייקח אותי העשור הבא.

אני מקווה שזה יהיה מוצלח.