פעם בכמה זמן אני כותבת על זה. פעם בכמה זמן יש איזה טריגר. אני קוראת פוסט של מישהי אחרת, אני קוראת כתבה בעיתון או ספר. פעם בכמה זמן יש איזה סיוט עליו שהוא איכשהו חוזר לחיים שלי. מה שהכי מבעית זה שבחלומות אנחנו חוזרים להיות ביחד. לפעמים אני רואה אותו באוניברסיטה. לרוב אני בורחת לכיוון אחר. שלשום למשל, עמדתי ליד המעלית עם חברה. הסתובבתי ומי היה מולי? הוא. יותר מזה – הפרצוף שלי היה תקוע בתוך הפרצוף שלו ככה שהסתכלתי לו בעיניים. קפאתי לכמה שניות. המשכתי לדבר עם החברה שלי כאילו הכל כרגיל.

והנה, אני קוראת את הפוסט הזה. והנה, עוד מקרה של ילדה שנפלה להתעללות מינית מזוויעה, לא נתפסת. לא נתפס מאיפה כל הרוע הזה, לא נתפסת השתיקה של כל האנשים מסביב.

והנה, אני קוראת ספר של ג'ודי פיקו בשם "המעגל העשירי". סיפור על ילדה בת 14 שנאנסת ע"י החבר שלה. ומי הקורבן? לא אותה נערה מסכנה, אלא אותו האנס. כי הוא בסדר. כי הילדה הזאת רצתה את זה.

ואומנם זה רק ספר. ואומנם אני קוראת ואני כועסת ואני מקווה להגיע לסוף, ושיהיה לשם שינוי בספרים של ג'ודי פיקו סוף טוב.

אבל הספר הזה מתאר מציאות עגומה.

כי היום, הקורבן הוא אנס. כי אני עדיין קוראת תגובות של "מה את רוצה? את הכנסת את עצמך לזה? אז תשתקי ואל תתלונני".

כי תמיד היא ביקשה את זה, היא רצתה את זה. כי היא הכניסה את עצמה למצב הזה.

אז לא עברתי התעללות מינית מהסוג שאתם תקראו עליה  בעיתונים. אבל העיקרון זהה. "אם את לא...אז זה אומר שאת לא אוהבת אותי". ואם את לא אוהבת אותי, אז אני אעזוב אותך. ואם אני אעזוב אותך, אז אף אחד אחר לא יהיה איתך. "ואני נפגעתי ממך אתמול, כשאמרת לי 'לא', ורק בגלל שאני אוהב אותך, אני נפגע. אם בחורה אחרת שלא היה לי אכפת ממני הייתה אומרת לי לא, אז לא היה אכפת לי". ואני תמיד הלא בסדר. שום מילה שאמרתי היא לא במקום. שום צורת התנהגות היא אינה בסדר, מלבד להיות הכלי שלו לסיפוק היצרים שלו, ולשתוק. שום הבעת דעה אינה במקום. אני הייתי צריכה לעשות מה שהוא אומר ולא מעבר לזה.

והייתי צריכה להקשיב לכל הכללים והחוקים שהוא קבע, וגם לכתוב אותם. שלא אשכח במקרה.

ולא, לא באתי מבית הרוס. יש לי משפחה אוהבת ותומכת. יש לי חברים שאוהבים אותי כמו שאני.

אבל הייתי ילדה מופרעת אכילה, שהאנורקסיה כילתה כל בדל של ערך עצמי. הייתי ילדה שלא אהבה את עצמה, שחשבה שזה מה שמגיע לה.

והוא, אני לא בטוחה שהוא יודע שהוא עשה משהו רע. הרי מבחינתו זו אהבה.  מבחינתו ככה קשר זוגי צריך להיות. והוא ממשיך בחיים שלו,ופעיל באגודה, ואף אחד לא מתאר שיש בחורה שקצת שבורה מבפנים.

ולי, לי אין מה לעשות עם זה. כי להיות מניפולטיבי דוחה, זה לא פלילי. רק לא מוסרי. כי אני מאשימה את עצמי למרות הכל, שלא עזבתי. למרות שבהיגיון שלי אני יודעת שאני לא אשמה. אי אפשר להאשים ילדה בקושי בת 18 שנכנסת למערכת יחסים חולנית.

ולא, לא תקראו עליו בעיתון. ולא תקראו על אלפי ילדות, נשים ונערות שנקלעו למצב הזה. שסובלות, שבוכות, שרע להן כל כך.

והסיפור שלי והסיפור שלה אותה נערה בת ה-15 שהסיפור שלה התפרסם בתקשורת אתמול הוא לא לגמרי זהה, מלבד העיקרון.

כי מה היה קורה אילו הוא היה אומר לי "אם את מסרבת לבקשה שלי לשכב עם חבר שלי, זה אומר שאת לא אוהבת אותי?"