לרוב הגברים בחיי נשארים אנונימיים בבלוג. לא מצאתי טעם בלפרט על חיי המין שלי (נו, כל העולם ואחותו קוראים פה, זה כאילו אפרסם בסטטוס שלי בפייסבוק "היום עשיתי סקס!"), לא מצאתי טעם בלפרט על דייטים, פגישות, שיחות...אני לא יודעת למה, אולי בגלל שבשנה- שנתיים האחרונות הפסקתי כמעט לכתוב פוסטי כרוניקה. לפעמים מאוד מתחשק לי לחזור על זה, לכתוב מה עשיתי היום, אבל אני מוצאת את זה לא מעניין.

החיים שלי דיי רגועים בזמן האחרון. אני לומדת, עובדת קצת, מתכננת למצוא עוד עבודה ומעבירה את הזמן. לא משהו שראוי לכתוב עליו פוסט, לרוב תיאור היום שלי יתומצת לשלוש שורות בודדות.

אבל בכל זאת יש משהו, או יותר נכון מישהו שקצת מטלטל את העולם המשעמם שלי. מישהו שהייתי מעדיפה שיחליף את הלפטופ שנמצא איתי במיטה עכשיו.

לאחרונה אני מאמינה יותר ויותר בגורל. כנראה שיש דברים שפשוט נועדו לקרות, כי אם לפני כמה חודשים מישהו היה אומר לי שנהייה ביחד- הייתי מגחכת. אני העדפתי להיות עם בחורים מקסימים אך מתוסבכים, ששברו לי את הלב.

ההתחלה הייתה לא קלה ולא פשוטה בכלל, ואנחנו חודש ושבוע ביחד. ובזמן הכל כך מועט הזה, אני מרגישה כל כך, כל כך הרבה. אהבה עוצמתית, משוגעת, מטורפת. אני לפעמים צובטת את עצמי, לדעת שזה אמיתי. ונכון, אני נשמעת כמו ילדה בת 16 שזה החבר הראשון שלה. ונכון, אני נשמעת כמו בחורה שרק התחילה קשר חדש ומאוהבת מעל כל הראש, אבל משהו פה אחרת. זה אחרת.

כי מעבר לעובדה שהוא בן זוג, הוא חבר. אני יכולה לדבר איתו על הכל. אני אוהבת להימרח איתו במיטה ולקשקש. ואני אוהבת להבריז (טוב, זה לא היה הברזה בכוונה. רק לאחר מעשה גיליתי שהשיעור בוטל) ולהיכנס איתו למיטה ולהרגיש את החיבוק שלו, ולהירדם.

אני יכולה לסמוך עליו. כשאני איתו אני מרגישה בטוחה ומוגנת. וכשאני עצובה, הוא יודע בדיוק מה לומר.

וכשהוא מנשק אותי, יש לי צמרמורות בכל הגוף.

והוא רק מפגין דאגה ואכפתיות וכשהוא אומר לי שהוא אוהב אותי, אני יודעת, אני פשוט יודעת שזה הכי נכון.

ואני מרגישה איתו בנוח, כאילו אנחנו ביחד שנה ולא חודש בקושי.

וכשאנחנו נפגשים, אז יש את התשוקה הבלתי נשלטת הזו ומצד שני יש את הרגיעה בלשבת ביחד על הספה ולראות תוכניות בויאודי.

וכשאנחנו לא נפגשים, אני נטרפת מגעגועים.

ואני אוהבת את איך שהוא מסתכל עליי. ואת איך שהוא גורם לי להרגיש. וכשאני איתו אני שוכחת מהכל, והשעות עוברות כל כך מהר.

זו הרגשה כזו, שחודרות לכל הרקמות, העצבים, העצמות בגוף. שגורמת ללב לדפוק בעוצמה, שגורמת לך לחשוב שעוד רגע תתפוצצי.

ידיעה שלווה וברורה, שמצאת. שסוף סוף מצאת "אחרי כל המדבר הזה".

ותראו, קיבלתי ממנו חולצת אליס בארץ הפלאות (נו, אז מה אם היא קצת גדולה עליי):