או יותר נכון – אין עבודה.

באוניברסיטה יש קיצוצים ואין כסף לשלם לי. אז זכיתי להיות מפוטרת לראשונה בחיי.

אני דיי מודאגת מהעניין הזה. אומנם יש לי לעבוד עד סוף החודש ושבוע הבא אני אמורה להשתתף בניסוי שעליו משלמים 60 שקלים תמורת שעתיים פנויות מזמני, ונכון שיש לי עדיין קצת כסף בחשבון ויש אמא ואבא ואני חיה פחות או יותר על חשבונם, עדיין העניין הזה מטריד אותי. אהבתי את העבודה שלי, בלי יותר מדיי שעות, בלי יותר מדיי מחשבה, זה היה קרוב ונוח והבוסית שלי מאוד מתחשבת - "תבואי מתי שאת רוצה". יהיה לי ממש קצת למצוא שיתאים לי, למרות שאני לא לומדת כל כך הרבה שעות.

אם כבר מדברים על לימודים, אז הסמסטר הזה אני בקושי לומדת. יום ראשון הוא היום היחסית עמוס שלי – או מ14:00 עד 20:00 ואחת לשבועיים יש לי תרגול בין 10:00-12:00, ימי שני מ- 10:00-14:00 (אם כי יש לי בערב שיעור לא חובה שנקרא "מיומנויות מחשב". אשכרה מלמדים אותנו לפתוח קובץ חדש וכאלו. מיותר לחלוטין), ימי שלישי – 8:30-13:00, ימי רביעי – חופש, ימי חמישי – 8:30-10:00.

הקורס שאני הכי מתחברת אליו הוא "פסיכולוגיה לשירותי אנוש", שזה שם מאוד יפה ופלצני ל"מבוא לפסיכולוגיה". השיעור זורם לי מהר והחומר באמת מעניין, בניגוד לכל הקורסים שלמדתי עד כה בשירותי אנוש.

אני חושבת שאני לא מתחברת כל כך לשירותי אנוש בגלל האנשים שם. הרי גם בסוציולוגיה לא יצא לי בינתיים לשבת בקורסים מעניינים, אבל בכל זאת אני נהנית – בגלל האנשים.

בשירותי אנוש יש לי חברה דיי טובה ועוד כמה בחורות שלומדות איתי בסוציולוגיה אבל רוב הבחורות הן פרחות. טוב, אולי אני מגזימה, אבל הרוב שם מתלהמות ומגעילות כאלו.

הנה דוגמא.

בימי ראשון יש לנו שיעור כפול כחלק מהחוג לשירותי אנוש – מ16 עד 20. כל שיעור מתחיל ברבע, ומסתיים ברבע ל. (16:15-17:45).

בגלל שהתחבורה הציבורית בחיפה כל כך דפוקה (בעיקר בגישה לאוניברסיטה), כל מי שצריך לנסוע למרכזית המפרץ (כמוני!), נשר ונווה שאנן – יש לו אוטובוס פעם בשעה עגולה, לפי זמני סיום השיעורים.

אם אני מפספסת את האוטובוס למרכזית, אני צריכה לנסוע למקום אחר מחיפה, שם לקחת אוטובוס למרכזית – מה שלוקח המון זמן כי צריך לנסוע כמעט בכל העיר, ואז מהמרכזית עוד אוטובוס הביתה.

אם אני לא רוצה להטרטר באוטובוסים ולעשות טיול בחיפה, אני צריכה פשוט לחכות כמו ילדה עזובה שננטשה.

המרצה הציע שנתחיל את השיעור בשעה 16:00, נעשה הפסקה רק של רבע שעה ונסיים ב19:15. כמובן זה לא עוזר לי בשום דבר, כי אני מפספסת את האוטובוס וצריכה לחכות 45 דקות לאוטובוס.

מי שכמובן יש לו אוטו או אוטובוס זמין, קפץ על המציאה.

ואז קמה בחורה אחת ואמרה שיש מספיק אנשים שמעדיפים שהשיעורים יתנהלו בשעות הסדירות שלהם משום שאנחנו מפספסים את האוטובוס וצריכים לחכות.

הייתה דיי מהומה על זה בכיתה ובסוף המרצה החליט להתחיל ב16:15, לעשות הפסקה של רבע שעה ולשחרר ב 19:30. שזה, שוב, לא עוזר לנו.

בסוף השיעור קמה מהומה על זה. "סוציומטית! בת זונה! איך מישהי כזו סוציומטית לומדת שירותי אנוש בכלל?" ועוד כהנה וכהנה.

תפסתי את אחת מהבחורות המתלהמות והסברתי לה שיש הרבה אנשים בכיתה שבדיוק באותה בעיה של אותה בחורה. היא אמרה לי משהו כמו "אז אין אוטובוס אחר?" הסברתי לה שלא, אם אני רוצה לנסוע באוטובוס אחר זה פשוט סיוט. ואז היא אמרה "אז אפשר לצאת מהשיעור בשביל להספיק את האוטובוס". מה, זה הפתרון שלך?

מעניין אותי למה דווקא אותה בחורה סוציומטית, והן לא. אי אפשר להגיד כלום פשוט אחרת כולם ייצאו עלייך.

נכון שאני תמיד יכולה ללכת לישון אצל חבר שלי שגר 7 דקות נסיעה מהאוניברסיטה, אבל עדיין זה מעצבן!

ואם בעניין החבר שלי, אז הכל באמת... נו, מושלם. חוץ מאיזה משהו... התלבטתי אם לכתוב כי אני לא יודעת מי עלול לראות את זה, אבל זה פאקינג הבלוג שלי! נמאס לי לצנזר את עצמי כל הזמן.

והסיבה היא שאני קנאית. מאוד. זה לא משהו ששולט בחיים שלי ואני לא אביע את המחשבות הקנאיות שלי בפומבי ואני לא אתן לזה להרוס את הקשר, אבל עדיין.

הוא יודע את זה (הזהרתי מראש!) ובאמת שהוא לא נותן לי אף סיבה לקנא. להפך.

העניין הוא האקסית שלו. ש-כל, אבל כל הזמן! מגיבה לו בפייסבוק. על הכל. נו, אני יודעת, זה טיפשי. חפרתי על זה לכל העולם וקיבלתי מנעד תגובות החל מ" אויש הדר, תפסיקי עם זה, אין לך מה להתייחס" ועד ל"אני במקומך הייתי כולא אותה בחדר!".

אבל מסתבר שלפני שבוע  יצא להם להיות ביחד במעלית והיא כמובן, ניסתה לנשק אותו. (פה כשהוא סיפר הרגשתי איך הפיוזים שבמוח שלי אט אט נשרפים ואיך עולות בי מחשבות של "המממ אני צריכה בנזין"). הוא התרחק ממנה ואמר לה שזה לא לעניין כי הוא אוהב אותי ו"עכשיו היא הבינה".

התגובה שלי הראשונית שלי הייתה "אל תגיד לי איפה היא גרה! כי אני אצית לה הבית!". ואז כמו פולנייה טובה שרוצה להראות שהיא צודקת ולהגיד "אמרתי לך!" אמרתי "האהא!!! היא הגיבה לך בפייסבוק כל הזמן!!! ידעתי!" וכך חשפתי את הצד הפסיכי שלי. הוא אמר שברור שהיא תגיב לו כי הם מכירים שנים ובלה בלה בלה ואני צריכה למצוא עבודה במקום לשבת כל היום על הפייסבוק. (תכלס, הוא צודק)

לאחר שחפרתי על זה שוב לכמה אנשים ורועי קצת הרגיע אותי ואמר לי לצאת מהמוד הפסיכי ולחזור למוד נורמלי, אני יכולה להגיד בכנות שאני כבר לא ממש מוטרדת מזה. שתזדיין היא. אני יודעת שבחורות הן עם נוראי בקטעים האלו ויש בנות שאין להן אלוהים (גם אני הייתי כזו, אגב. אבל המקרה היה שונה, כי הצד השני לא הפסיק לגרור אותי לזה! *אין כמו הסרת אחריות* אתם חושבים שזו קארמה?) אבל בכל זאת זה קצת קצת הציק לי. אבל קצת פחות. מצד שני אני יודעת שאני יכולה לסמוך על חבר שלי, אני יודעת שהוא באמת אוהב אותי בדיוק כמו שאני אוהבת אותו וששום דבר לא יוכל לגרום לנו לא להיות ביחד. (אני נשמעת כמו ילדה מטלנובלה).

מה אתם אומרים על זה קוראים יקרים?