אני נורא מדוכדכת בזמן האחרון. יש לי פשוט מצב רוח עכור למדיי ואני חברה מאוד לא נחמדה ומעצבנת.
אולי זה נעוץ בעובדה שאני לא ממש משקיעה בלימודים בלי שום תירוץ נראה לעין, אולי זה קשור לזה שעדיין אין לי עבודה ושהחשבון שלי קרוב מאוד להגיע לקו האפס. אולי זו העובדה ששוב אני נמצאת במצב הזה, שאני עושה בחירות כלכליות ובחירות של עבודות לא טובות. מתי אלמד?
הבנתי לאחרונה שאין לי ממש חברים. מכירים את האנשים האלה, שלכל איש קשר בסלולרי יש את הרינגטון משלו? אז אצלי זה דיי מיותר, כי אף אחד לא ממש מתקשר.
החבר שלי לא ממש הכיר את החברים שלי, כי אין מה להכיר. אין לי מושג מה קורה איתם. אנחנו בקושי מדברים, כל שכן יוצאים.
הייתה את "החבורה" שלנו בתיכון. היא הייתה דיי נכבדת ואחרי התיכון כל אחד הלך לדרכו. אנחנו נפגשים באירועים מיוחדים כמו ימי כיפור כשכולם מסתובבים ליד המזרקה ונותנים אחד לשני נשיקות צבועות וחיבוקים מזויפים.
בזמן האחרון, שני ידידים שלי מבלים יותר עם חברים אחרים שלהם. ואני דיי מבינה אותם. לרוב הם יוצאים בימי שישי לאחד מהמועדונים פה בסביבה. אני ועוד ידיד אחר שלי לפעמים מצטרפים. וזה דיי כיף. אבל חבר שלי לא ממש מת על מועדונים. גם אני לא. היו כמה פעמים שהלכתי לסרט וישבתי עם שני הידידים הנ"ל להמבורגר והיה ממש כיף, על אף שאנחנו לא מאוד מאוד קרובים.
כל השאר – פשוט כבדים מדיי. ביומולדת שלי לארגן אותם ליציאה זה היה סיוט שלא יתואר, וכמעט בכיתי ורציתי לוותר.
כל השאר פשוט לא רוצים לצאת, אין להם כוח, וגם כשהם יוצאים... נו, עם כמה שאני אוהבת אותם הם פשוט לא כייפים. כבדים כאלו.
יש לי עוד כמה חברות, שאני רואה רק במקרה. אנחנו כבר לא עוקבות אחרי החיים אחת של השנייה, אלא אם כן הן קוראות פה. מזל שיש פייסבוק אני אומרת.
זה כמובן דיי באשמתי, אני גם יכולה להרים טלפון במקום להיקבר מתחת לשמיכה או מול המחשב ולראות גוסיפ גירל.
אז ככה שיש לי את החבר שלי. והחברים שלו. והם חמודים והכל, אבל הם חברים שלו. ולי אין חברים שלי.
אני לא יודעת למה אני אדם כזה, שפשוט לא מצליח לקשור קשרים. אני לא יודעת מה אני עושה לא בסדר. אני לא יודעת מה דפוק בי, כנראה שיש משהו שבי דפוק, למרות שאני מסתדרת ככה. וזה דיי בסדר רוב הזמן, אבל אני לא יודעת אם טוב לי באמת.
ואני נזכרת בכל מיני אנשים שהיו חלק מהחיים שלי והם כבר אינם עוד. כאלו שעברו בהם לכמה רגעים, לקיץ אחד אולי. לפני שבוע איזו ידידה של האקס שלי עלתה על האוטובוס והיא דיברה בסלולרי והתיישבה לידי. היא אפילו לא שמה לב אליי כי היא הייתה עסוקה בדיבורים ואני התעלמתי ובהיתי בחלון ועצמתי עיניים. גם מחקתי אותה מהפייסבוק, פדיחה.
אני נזכרת בחברים מהעבודה הקודמת שלי, שהיו חלק נכבד מחיי בקיץ שעבר, והם כבר לא שם, למרות שאנחנו לומדים באותה אוניברסיטה. אני סוגרת דלתות מאחורי ונועלת אותן על בריח, במקום להשאיר אותן פתוחות.
ועוד אנשים, שפעם היינו מדברים ומנהלים שיחות ארוכות, וגם זה לא כבר לא קיים.
והאקס האחרון שלי, שלאחרונה חזרנו לקשר. וזה מאוד מבלבל ומוזר. זה כאילו לחזור לשיחות שהיינו עושים כשהיינו ביחד, רק בלי החלק של הפוצי מוצי. כי רוב הקשר שלנו התנהל בטלפון ודרך האינטרנט.
ואני יושבת מול החבר שלי, ואני פשוט בוהה בו ואני לא יודעת להסביר לו מה לא בסדר ולמה אני כל כך עצובה. ולמה אני שותקת ומרוחקת. ואני חברה כל כך גרועה לפעמים, שאני הייתי עוזבת את עצמי.
והנה עכשיו, במקום לצאת ולבלות אני יושבת מול המחשב ורואה כל מיני סדרות שהורדתי. ומסתכלת בתמונות של כל מיני בחורות יפות ומחייכות בפייסבוק, וכל כך רוצה להיות כמוהן, רזות ויפות ונראות כל כך טוב בצילומים של הרגע בלי פוטושופ ובלי עשרים טייקים. ואני רוצה לקלף את העור של עצמי ואני רוצה להיות מישהי אחרת.
אבל אני יושבת כאן, אחרי שאכלתי שוב חתיכות של גבינת פטה 16% שומן, ומה זה יעזור שאתמול התאפקתי רק לקצת פירה ואורז. מחר שוב לא יהיה לי אומץ לעלות על המשקל, כי אין לי כוח להתמודד עם זה.
כינוי:
.Fake Reality
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
