אמנם אני פרפר לילה ואוהבת לילות יותר מהכל, אבל יש משהו בקסם של התעוררות מאוחרת אחרי ההופעה של אחותי אתמול בת"א לבוקר שמשי. יש משהו בבקרים האלו, כשאני לבד בבית ויש רוגע ושלווה לפני שהיום מתחיל באמת.

אני אוהבת לעשות את הפעולות השגרתיות באיטיות, כאילו שום דבר לא חשוב, כאילו אין למה למהר. כאילו כל היום לפניי, כאילו אני כבר בפנסיה והזמן הוא רק לרשותי.

לכבס את שמלת הפרפרים שלבשתי אתמול, להיכנס למקלחת רותחת וארוכה ולהריח את ריח השמפו והמרכך מחליפים את הריח המחניק של הסיגריות.

ללבוש גופייה פרחונית ולא להחליט איזה מכנסיים ללבוש, אז להישאר רק עם תחתונים לבינתיים.

לשבת במטבח עם קפה ושתי פרוסות מרוחות בגבינת פטה עיזים ולקרוא את העיתון, בלי למהר לשום דבר.

לשמוח שהשיעור הראשון שתחיל ב-14:00 הוא פסיכולוגיה, ולקוות שאצליח לצלוח את השיעור הכפול המשעמם שאחריו.

לחלום על הערב, כשאני והחבר נהייה ביחד, רק שנינו. ונשב על הספה ונראה ביחד "עספור" והוא יחבק אותי חזק כמו שאני אוהבת והוא שוב ילחש לי באוזן שאני אהבת חייו.