אני קוראת בכל מיני בלוגים של כל מיני אנשים או שומעת סיפורים או רואה את זה בטלוויזיה על הורים דפוקים, אבל ברמות.

לאו דווקא כאלו שמכים ואונסים ומרעיבים (לצערנו גם אלו יש) אלא פשוט כאלו שמתייחסים לילדים שלהם כאל זבל. שלא מראים להם אהבה, שצוחקים עליהם, שלא תומכים בהם, שמורידים להם את ההערכה העצמית ועוד כהנה וכהנה. פשוט הורים דפוקים.

ואז קורים שני דברים.

אחד, אני פשוט לא מבינה למה. הבאת ילד לעולם, אחרי ש(אני מקווה) רצית להביא אותו. הוא הילד שלך. אתה אמור לאהוב אותו, להגן עליו, לתמוך בו. הוא אמור להיות הדבר היקר ביותר בשבילך, בבת עינייך. איך אפשר להתייחס ככה, ועוד אל ה*ילד שלך* בצורה כזו?

והדבר השני, אני מודה לאל (אם הוא קיים) שההורים שלי נורמליים. הם לא ההורים המושלמים וגם הם עשו טעויות ועוד יעשו בטוח ונכון שהיו פעמים שחשבתי שאני משתגעת בגללם, אבל הם תמיד התייחסו אליי ואל האחיות שלי בכבוד, והם תמיד דאגו לנו, ותמיד תמכו בנו, ותמיד רצו בטובתנו, ותמיד הראו לנו אהבה, ותמיד היה להם אכפת. תמיד היה אפשר לדבר בבית על הכל ובחופשיות, תמיד הם סמכו עלינו ונתנו לנו עצמאות ולא התנהגו (רוב הזמן) בצורה שיכולה לשגע את השכל. הם אף פעם לא העליבו, לא קיללו, לא קראו לנו בשמות גנאי, לא היכו, לא הרעיבו, לא אנסו, לא כיבו עלינו סיגריות (ותמשיכו כיד הדימיון). הם תמיד עשו ויעשו הכל רק כדי שאני והאחיות שלי נהיה מאושרת ויהיה לנו טוב. הם לא הורים מושלמים, אבל הם הורים טובים ונהדרים ולא הייתי מחליפה אותם בשום דבר.

כנראה שגם זה לא מובן מאליו.