בכיתה ד' אם אינני טועה, ילדי כיתתי החליטו לבחור את "מלכת הכיתה" בדרך הצבעה חשאית ודמוקרטית. ישבתי  ליד השולחן שלי ואני זוכרת את הדיון שהתנהל באיך לבצע את תהליכי ההצבעה. הופתעתי והתרגשתי שפנו אליי שאשתתף בבחירות, התרגלתי להיות שקופה.

ביום חמישי האחרון, הרבה שנים אחרי אני שומעת כבדרך אגב את החבר שלי מדבר עם מישהי, על זה שהם ייפגשו באותו היום בערב. עולה בי תערובת של זעם וקנאה. אני מרגישה מטומטמת. גורם לי להרגיש שוב פעם שקופה. נזכרת בפעם ההיא בכיתה ד' ובכל הפעמים האחרות שאנשים דיברו והדברים עברו לידי אבל לא אליי. נזכרת בכל הפעמים שחשבו שאני מטומטמת, שאני לא יודעת ולא שומעת, אבל בעצם אני מודעת להכל. בכל הפעמים שאף אחד לא שיתף אותי, אבל בסוף אני מגלה ויודעת. והזעם הזה מזין אותי במשך כל היום ולא מרפה. עד שבסוף הוא מתקשר. אחותי ישנה לידי, אני נחנקת מתחת לשמיכה ואומרת שאין בינינו תקשורת. אני מתקשה לבטא במילים, להוציא את מה שבעצם הפריע לי. בסוף זה היה סתם, ואי הבנה גדולה, אבל אני שוב מרגישה שקופה.

בגלל שאני מרגישה שקופה אני לא אומרת "שלום" לאנשים, אם לא דיברתי איתם קודם לכן. אנשים שלומדים איתי ואני רואה אותם באוטובוס או באוניברסיטה, אנשים שהיו איתי בצבא, אנשים שלמדו איתי בבית ספר. חלק מהעניין נובע מביישנות, אבל חלק גדול מזה שיש בי את הפחד שהם לא מכירים אותי בכלל. שאנשים שפעם הכרתי בעבר- כבר לא זוכרים אותי. גם בתיכון לא הייתי בטוחה שאנשים מהשכבה ואפילו מהכיתה שלי יודעים בכלל מה השם שלי. לכן אני לא אגש, לא אחייך, לא אשאל "מה נשמע". כי אני בטוחה, בטוחה שהם לא יודעים מי אני, איך קוראים לי ומאיפה נפלתי עליהם.

בגלל שאני מרגישה שקופה אני לא מספרת לאף אחד שום דבר. אני לא יכולה לדבר על מה שמפריע לי או מציק לי או כואב לי גם עם האנשים הקרובים אליי ביותר. אני גם לא מרגישה באמת חלק משום חברה. אני לא יודעת אם יש אנשים שאני יכולה לכנות אותם "חברים שלי". עם החברים של אז אני כמעט ולא נפגשת, גיליתי שהם עשו איזה מפגש פסגה אתמול ולא הוזמנתי בכלל. שיהיה. אפילו שיש לי את החברות באוניברסיטה- אני לא באמת מרגישה שאני חלק מהן, שאני באמת חברה שלהן. שאם אני אאחר אני מפחדת שלא ישמרו לי במקום. שאם אני לא אשים לב, אני שוב אשאר לבד בהפסקות.

אפילו במרחב הוירטואלי אני לא זוכה ליותר מדיי תגובות ואהדה.

אני מעלה לפייסבוק לינק על פוסט שכתבתי ל"הכצעתקה" וכמעט אף אחד לא מגיב. אפילו לא החבר שלי. אפילו לא המשפחה שלי. אפילו שאמרתי לאמא שלי שתקרא, שניסיתי להעביר לה כמה חשוב לי שהיא תקרא. שתדע כמה הנושא הזה חשוב לי, כמה הלחימה באלימות מינית נעשתה לחלק ממני, לחלק מהאג'נדה שלי.

אבל כנראה זה לא משהו שאפשר לדבר עליו. לא מספיק חשוב, לא מספיק מעניין, לא מספיק סקסי.

זה לא משהו שאפשר לספר בשיחות סלון.

לפעמים אני מרגישה שאפילו את המשפחה שלי אני לא מעניינת יותר מדיי. שאני רק הדר. רק הדר שקמה בבוקר והולכת לאוניברסיטה וחוזרת ויוצאת וישנה אצל החבר שלה ובאה איתו לצהריים, אבל האישיות, המהות, הדעות, הרגשות- זה לא מה שמעניין אף אחד.

לפני שבוע התפרסמה תגובה שלי במכתבים למערכת של "מעריב". הראיתי לאחיות שלי ואבא שלי גם ראה. לא טרחתי לספר לאף אחד, אפילו לא לחבר. לא חשבתי שזה יעניין מישהו.

לא פלא שהייתי אנורקטית. הרי מה זה משנה, אני גם ככה שקופה, אז למי אכפת אם אני אעלם עוד קצת.

אני מרגישה שקופה וזה כואב.

אני מנסה לומר לעצמי שאני אישה חזקה, עם מטרות, שאני יכולה להסתדר בעצמי ולא צריכה אף אחד. שאני במצב טוב יותר מאי פעם.

אבל זה לא באמת ככה. בתוך תוכי אני זקוקה שיאהבו אותי, שיקשיבו לי, שיתעניינו בי, שפאקינג מישהו יתגאה בי! יפרגן לי קצת!

אני מתעוררת משנת צהריים מאוחרת, מהרהרת את הפוסט הזה, מרגישה שקופה, שקופה, שקופה. ואני בוכה בלי קול, רק הדמעות יורדות, עד שאני שומעת את השעון המעורר:

And then she'd say it's OK I got lost on the way
...But I'm a Supergirl and Supergirls don't cry