מיצי הייתה החתולה המשותפת שלי ושל החבר שלי.(היא גרה אצלו)

היא היתה חתולה שאהבה להיות בחוץ, לטייל ולהשתזף, אבל מצד שני היא הייתה כמו חתולת בית.

כשהיא הייתה חולה לקחנו אותה לוטרינר, עשינו לה עיקור וחוץ מזה היא הייתה מבקשת הרבה פעמים להיכנס לתוך הבית ולהיות איתנו במשך שעות- אם זה בשביל אוכל, אם זה בשביל שינה או סתם בשביל פינוקים ותשומת לב.

היום התעוררתי בשש בבוקר וראיתי שהחבר שלי לא במיטה, שמעתי אותו בחוץ. הרגשתי שדבר רע קרה ולצערי צדקתי.

הבית הוא מעל ואדי ואני לא יודעת איך בדיוק- אבל תן תפס אותה. הוא שמע אותה בחוץ ולא הספיק לקום, אחרי זה הוא שמע קולות של מריבה והוא יצא החוצה וראה תן מחזיק חתול שנראה בדיוק כמוה.

ניסינו לקרוא לה כמה וכמה פעמים, חבר שלי הלך לחפש אותה בואדי- אולי היא פצועה... אבל לא. היא איננה.

היא פשוט איננה.

זה כל כך כואב. אני לא מצליחה לעצור את הדמעות. כל רגע אני נזכרת בה ואז מגיע גל נוסף של דמעות. אני לא יכולה לתפוס את זה, לעכל את זה, להבין את זה בכלל.

אהבתי את החתולה הזו והייתי קשורה אליה. והיא אהבה אותנו. תמיד רציתי לגדל חתול והיא הייתה החיית מחמד שלי, אפילו שבעצם היא לא גרה איתי באותו בית, אבל זה לא משנה. חשבתי שהיא תחייה עוד הרבה שנים, היא הייתה סה"כ בת שנתיים. תיכננתי איך נעבור לגור יחד וניקח אותה.

אבל זהו, זה נגמר.

אני לא יכולה להפסיק לחשוב מה עבר עליה ברגעים האחרונים של חייה וזה עוד יותר כואב- הדרך בה היא סיימה את החיים שלה. רציתי שהיא תחייה עוד הרבה שנים ותמות בגיל מבוגר בשיבה טובה. לא בדרך הזאת.זה פשוט עושה לי רע ואני חסרת אונים כי אני יודעת שלא היה משהו שיכולנו לעשות.

 אני יודעת שרוב החתולים לא זוכים לחיים טובים שכאלו והענקנו לה חיים טובים. אני לא כועסת על התן. אני זוכרת את "גלגל החיים" וכל זה ואני מבינה שהוא רק רצה לאכול- אבל ראבק, למה דווקא את החתולה שלי?!

מכאיב לי לחשוב שיותר אני לא אראה אותה. יותר אני לא אלטף אותה. היא  לא תציק לי יותר ביללות המעצבנות שלה ותדרוש תשומת לב דווקא בזמנים הלא מתאימים. היא יותר לא תשחק עם העכבר צעצוע שלה ויותר לא תרדוף אחרי הלייזר. היא לא תעשה את אותם דברים מצחיקים שהיא יודעת לעשות. אני יותר לא אצלם אותה ולא אחבק אותה והיא לא תתכרבל עליי ואני לא אסתכל עליה ישנה ואחשוב שהיא הדבר הכי מתוק בעולם. אני לא אצחק עליה שאם היא תמשיך לאכול ככה היא לא תהייה חתול אלא דובי. היא יותר לא תעשה את ההבעות פנים שלה- כן, יש לה הבעות פנים שמביעות מתי היא עייפה, מתי היא סקרנית, מתי היא נעלבת ומתי שהיא רואה משהו טעים לאכול.

היא פשוט לא תהייה. וזה כל כך כואב ומכאיב ומכעיס. אני מרגישה כאילו מישהו הוציא לי את כל האוויר בריאות.

אני רוצה שזה יהיה חלום, שזו תהייה טעות ושהיא פתאום תופיע.

כל דבר מזכיר לי אותה, הזכרונות עולים וצפים. אני מסתכלת על הכלי אוכל שלה והקערת מים שהיא לא הספיקה לסיים. רציתי להעלות תמונה אבל אני לא מסוגלת להסתכל על התמונות כרגע ולדעת שמעכשיו יש רק תמונות שלה ולא היא.

אני מרגישה שאני לא יכולה לקבל את זה.

עשיתי היום מבחן ולא הייתי מרוכזת בכלל. אני יודעת שאני צריכה לאכול וללמוד ולישון אבל אני מרגישה שאני פשוט לא מסוגלת.

מיצי שלי, אני מקווה שאת בגן עדן של חתולים, שאת משחקת ומתפנקת כל היום ומקבלת מלאי בלתי מוגבל של כל הדברים שאת אוהבת לאכול, אני אוהבת אותך והלוואי והייתי יכולה להחזיר את הגלגל לאחור.