כבר שנים שהתאריך 1 בספמטבר לא אומר עבורי שום דבר. והשנה זו השנה הראשונה שהתאריך הזה לא אומר שום דבר עבור ההורים שלי, אחותי הקטנה סיימה יב שנה שעברה.

אבל התאריך הזה כן גורם לי להיזכר בימי בית הספר.

לצד העצב של סיום החופש הגדול, תמיד הייתה את ההתרגשות הקטנה הזו של לחזור ללימודים.

ההתרגשות הייתה מתחילה בקניית הדברים לבית הספר: קלסרים, מחברות, עטים, טושים, עפרונות, עטיפות לספרים. אהבתי לשוטט בחנויות כלי הכתיבה עם ההורים שלי ולבחור את המוצרים הכי יפים ומעניינים. עד היום יש לי מעיין פטיש לכלי כתיבה.

ביסודי ובחטיבת הביניים הייתה תוכנית השאלת ספרים, ותמיד כמה ימים לפני סוף החופש הייתי הולכת עם אבא שלי לקחת את הספרים לשנה הבאה. בבית הייתי מסתכלת ועוברת עליהם, בעיקר על הספרים של לימודי הספרות- הייתי ממש יושבת וקוראת אותם. וכמובן, טקס עטיפות הספרים. אמא שלי הייתה עוטפת לי את הספרים ואחרי שגדלתי גם אני התחלתי לעטוף אותם.

בתחילת כל שנה הייתי מקווה שהדברים ייראו אחרת. שיהיו לי הרבה חברים, שיהיה לי כיף והייתי מבטיחה שאשקיע כמו שצריך בלימודים.

את היום הראשון של כיתה א' אני זוכרת במעומעם. אמא שלי מאוד התרגשה וליוותה אותי לכיתה א'. אני זוכרת שהיה טקס בבית ספר, וילדים מכיתה ו' הובילו אותנו ברחבי המגרש. למורה שלי קראו בת שבע והיינו פותחים את היום בשירה. הייתי טובה מאוד בכתיבה וקריאה וקצת פחות בחשבון. מהר מאוד הפסקתי לכתוב בלי ניקוד. הייתי היחידה בכיתה שכתבה בלי ניקוד וגם בלי שגיאות כתיב.

היום הראשון של כיתה ג' היה טראומתי. עברתי שני משברים במעט מאוד זמן: גם עברנו דירה חדשה וגם כיתה חדשה. עשו שינויים ושיפוצים בבית הספר והוסיפו לו את החטיבה הצעירה. (כלומר גן חובה ביחד עם כיתה א'). אני לא יודעת למה, אבל החליטו לערבב את השכבה שלנו וליצור כיתות חדשות. וכך, הגעתי לכיתה חדשה, הכיתה שלמדתי בה עד סוף היסודי. אני זוכרת שבכיתי, כי הכל היה שונה וחדש: הילדים בכיתה, המורה (אפילו שהיא הייתה מחנכת נהדרת), המבנה עצמו של בית הספר, גם הדרך הבייתה הייתה שונה. שנאתי מאוד שינויים. כל התלמידים גרו באזור מסויים ואני גרתי באזור אחר. הייתי הולכת לבד הבייתה. הכיתה התחלקה למקובלים וחנונים- ואני הייתי ב"חנונים". זה לא שהייתי משקיענית במיוחד בלימודים, פשוט הייתי ילדה מאוד מאוד שקטה וביישנית. החברה הכי טובה שלי דאז ואני התרחקנו. כבר לא יכולתי לבוא אליה לבד, הייתי צריכה שמישהו ייקח אותי והיא הייתה צריכה שמישהו ייקח אותה. היא כבר הייתה הולכת הבייתה עם בנות אחרות, שגרו לידה. אני גם זוכרת שכבר הפסקתי להכין שיעורי בית וזכיתי לכמה הערות ביומן. היום אני מבינה שכנראה הייתי במצוקה שאף אחד לא ממש שם אליה לב.

לא אהבתי את היסודי. היו תקופות שלא היו לי חברות בכלל. המקובלים היו עושים מסיבות כיתה ומפגשים, שאליהם לא הוזמנתי, למרות שידעתי שהם קיימים. הם ניסו להסתיר אותם, אבל כבר מגיל קטן התבררה לי העובדה שכל מה שמנסים להסתיר ממני- אני תמיד מגלה. הייתי תמיד לבד, בצד. זה לא שעשו עליי איזשהו חרם- פשוט כמעט אף אחד לא ממש התעניין בי. הייתי בורחת לספרים. בכל התעודות שלי (שמרתי את כל התעודות שלי- מהיסודי ועד התיכון) כתוב כמה אני טובה בהבנת הקריאה וצריכה לתרגל בחשבון.

היום הראשון של כיתה ז' היה במקום חדש- בחטיבת הביניים. כמה ימים לפני פתיחת הלימודים היה מפגש היכרות עם המורה. אני זוכרת שבחרתי מראש מה ללבוש, עד לרמת התחתונים. בחטיבה מצבי החברתי היה כבר יותר טוב. זאת אומרת, עדיין לא הייתי ב"מקובלים", אבל הייתי פחות מנודה. אני זוכרת עד כמה היה חשוב המראה החיצוני ואיך ביום שישי כשהיה אפשר לבוא בלי תלבושת- כל הבנות השקיעו במיטב מחלצותיהם. גם בטיולים השנתיים, הבנות היו מביאות את בגדי הנשף שלהן. אני חושבת שסה"כ כן היה לי יחסית טוב בחטיבת הביניים.

ואחר כך- התיכון. מי שקורא ותיק שלי בוודאי זוכר ויודע איך היה התיכון. התיכון שלנו היה מפעל לציונים. היינו 400 תלמידים בשכבה.  אין יחס אישי ואין אכפתיות. לא הכרתי לפחות חצי שכבה. מה שמעניין, שחלק מהאנשים שלמדו איתי מוסיפים אותי לפייסבוק. מעניין, לא החלפתם איתי מילה, לא חשבתי שאתם מכירים אותי בכלל. היו לי חברים, התחלתי לצאת בימי שישי וחופשים. לצערי, החברים שלי היו מה"גוש השני"- השכבה שלנו הייתה מחולקת לשתיים, לפי המגמות. ככה שרוב החברים שלי לא למדו איתי בכלל ולא יצאנו יחד לטיולים שנתיים. אני למדתי במגמת ביוטכנולוגיה (איזו טעות!) ודיי שנאתי את האנשים שאיתי במגמה ובכיתה. היו כמה בנות שהיו חברות שלי, אבל... את הרוב לא ממש סבלתי.

אני זוכרת שביסודי ראיתי "עניין של זמן" והשחקנים נראו לי כל כך בוגרים ומגניבים, חשבתי שככה ייראה התיכון שלי.

את התיכון העברתי בהרבה הפרעות אכילה, דיכאונות, חתכים, בכי וייאוש. מיותר לציין שלא ממש היה לי טוב.

12 שנות לימוד. אלו לא היו 12 שנים יפות וטובות. נכון, יש לי זכרונות טובים וחוויות יפות מימי בית הספר, אבל... החוויה הכללית הייתה לא משהו בכלל. קצת עצוב לי, אבל אני מניחה שזה חישל אותי והפך אותי לבחורה שאני היום.

מאחלת לכל התלמידים בהצלחה בשנת הלימודים הקרובה.