לימודים

סיימתי שנה שנייה והתחלתי את שנתי השלישית והאחרונה לתואר. את שנת 2010 סיימתי ממש לפני תקופת המבחנים וכהרגלי הייתי מלאת חששות ופחדים שמא אני לא אצליח. בסופו של דבר אני חושבת שקיבלתי ציונים יפים מאוד. עוד חודש מסתיים לו סמסטר א' ואני כבר מתחילה להריח את סוף התואר. אני עדיין מתלבטת לגבי תואר שני.

עבודה

עבדתי בסטודיו לפילאטיס ומאוד נהניתי מהעבודה, עם כל החסרונות שהיו בה. אבל החסרון העיקרי שנחת עליי היה קיצוץ מאסיבי בשעות העבודה שלי. המשכורות שקיבלתי נראו יותר ויותר דומות למשכורות שקיבלתי בצבא בתור חיילת. הבנתי שעם כמה שאני אוהבת את העבודה ומאוד שונאת שינויים, אין לי ברירה אלא לעזוב. חיפוש העבודה היה קשה ומייאש. רוב המשרות שמציעים לסטודנטים אלו משרות במוקדי שירות הלקוחות או במכירות. חיפושים באתרי האינטרנט הגדולים והמוכרים לא הניבו דבר. בסופו של דבר התקבלתי לשני מקומות עבודה: אחד בתור מתאמת שירות לעובד באחת מחברות היי- טק והשנייה בתור רכזת שירות לקוחות באחת מחברות ההכנה לפסיכומטרי ובגרות. רוב האנשים היו בוחרים במקום העבודה בחברת היי-טק. אבל כשהמנהל שלי (עוד לפני שהוא נהיה מנהל שלי בפועל) התקשר והזמין אותי לגשת לריאיון- הרגשתי שאני רוצה לעבוד שם. הגעתי לריאיון והייתה אווירה טובה. וכמובן, היו שיקולים נוספים כמו קרבה לבית ויותר שעות (השכר היה זהה ד"א). היה לי מאוד קשה לעזוב את הפילאטיס. קשה לעזוב מקום עבודה שאוהבים לאחר יותר משנה. ועד היום אני קצת מתגעגעת. אבל מצד שני אני מאוד אוהבת את העבודה הנוכחית שלי. יש הבדל של שמיים וארץ ואני מרוצה.

אהבה וזוגיות

בחודש הבא אני והחבר נחגוג שנתיים, אם כי באופן לא רשמי הקשר שלנו החל בדיוק ב1/1. אנחנו מאוד רוצים כבר לעבור לגור ביחד ומה שמונע מאיתנו זה הפן הכלכלי. אז נכון שהוא גר ביחידת דיור אצל הוריו, אבל זה לא אותו הדבר. אמנם יש לי שם חפצים אישיים ואני מנקה ומסדרת ומגיעה לשם גם כשהוא לא נמצא- אבל אני לא מרגישה שם בבית. אני גם לא אוהבת את היחידה הזו. אני רוצה את המקום של שנינו. ועוד ועוד אנשים מסביבי מתחילים לעבור לגור ביחד. ופתאום כולם סביבי מתחילים להתחתן, כולל שתי חברות מאוד מאוד טובות שלי. וגם אני רוצה. אני רוצה את העצמאות שלי, אני רוצה את הפינה הנעימה שלנו. נמאס לי לעשות תיאומים כל הזמן מתי ניפגש. חצי מהשבוע אני נמצאת אצלו וחצי מהשבוע אני נמצאת בבית ואני מתחילה להרגיש קצת תלושה. אני יודעת שזה קרוב וזה יקרה וזה עניין של זמן, אבל נמאס לי לחכות.

חברים

הקשר עם חבריי מהתיכון כמעט וניתק. לראשונה ביום הולדתי האחרון לא הזמנתי את כל "החבורה" מהתיכון. יש אנשים שחשוב לי לשמור איתם על קשר, אבל יש כאלו שכנראה זה פחות. אני כמובן תמיד אשמח להיפגש ולשאול מה קורה איתם. לפני כשבועיים הוזמנתי למסיבת יום הולדת של אחד מהידידים מפעם והיה מאוד נחמד להתעדכן עם כולם.

יש כמובן את החברים הקרובים אליי שהכרתי דרך החבר. כולנו האמת חבורה של זוגות ואפילו יש זוג חדש יחסית וזוג שנפרד וחזר. אבל גם הקשרים האלו לא מושלמים. כי לומדים להכיר את האנשים לעומק ולעיתים האינטרסנטיות והקנאה יוצאת החוצה במלוא כיעורה. ומלבד זאת, יש גם אנשים מסויימים שאני לא ממש מחבבת. אבל ככה זה, אין דבר מושלם.

דעות

בשנה האחרונה פיתחתי יותר ויותר אג'נדות בנושאים מסויימים כמו פמינזם. כמו בע"ח. אני כבר לא מתביישת להביע את דעותיי.. אז נכון שלא הלכתי להפגנות. ונכון שהפעילות שלי רק ברשת, אבל אני מרגישה אני יותר מודעת לאידיאולוגיה שלי ולעקרונות וערכים בהם אני מאמינה. אני יותר מודעת למי ומה שאני ולמי ומה שאני שואפת להיות.

חתולים

לצערי השנה איבדתי שני חתולים. החתולים הם אמנם לא "שלי", אלא גרים אצל החבר בבית, אבל מאחר ואני אצלו כל כך הרבה זמן- מבחינתי הם היו שלי. מיצי הלכה לעולמה כשהיא נתפסה בחוץ ע"י תן. חצי שנה אחר כך שרגא הלך לעולמו כאשר הוא נפצע והוטרינר לא הצליח להציל אותו. וזה כואב ומייאש. וכל הזמן חושבים "מה אילו". וכשמיצי הלכה לעולמה הייתי מדוכאת וסירבתי לאכול ולחייך ולא יכולתי להפסיק לבכות. ושרגא פחות או יותר מת לחבר שלי בידיים והייתי צריכה להחזיק את החבר שלי שלא יישבר. אבל החיים ממשיכים. יש עדיין חתולים בחצר. והיום אני כבר נזכרת במיצי ומחייכת. אנחנו מעלים זכרונות ומתגעגעים. וגם עם שרגא זה יקרה. רוב רובם של החתולים סובלים. אז מנחמת אותי העובדה שלפחות לכמה חתולים הענקתי חיים נהדרים. ואני יודעת שאני אמשיך לגדל חתולים, ואני יודעת שכשאעבור לבית משלי- אני גם אקח חתול. אני אקח את החתול הכי מסכן, את זה שאף אחד לא רוצה.

ועודד אותי דבר נוסף. שבועיים אחרי שמיצי מתה "תנו לחיות לחיות" העלו תמונה של חתולה שנערים שפכו עליה חומצה. זה היה פשוט מזעזע. הלב שלי נשבר והחלטתי לתרום לה 100 ש"ח לטיפול רפואי. הרגשתי שאני עושה את זה לזכרה של מיצי. החתולה שרדה ומפעם לפעם נראתה יותר טוב. החליטו לקרוא לה מיצי. הרגשתי שאני ממש רוצה לקחת אותה, אבל היום היא נמצאת אצל בחורה שאימצה אותה.

אני וגופי

הפסקתי להישקל. אני חושבת שנשקלתי פעמים ספורות ואני לא זוכרת את הפעם האחרונה בה נשקלתי. אני מעריכה פחות שאני סביב אותו המשקל. אני מנסה לשמור על תזונה מאוזנת כמה שרק אפשר, אבל אני לא אתן לכמה ספרות לשגע אותי. שיניתי גם את סגנון הלבוש שלי. זרקתי את הג'ינסים הישנים ואת החצאיות הקצרות העברתי לאחותי הקטנה. אני לובשת הרבה יותר חצאיות ושמלות, ובעיקר אני לובשת מה שמחמיא לי ואני מרגישה איתו בטוב.

לצערי הפסקתי לעשות פילאטיס וזה מאוד חסר לי. גם כואב לי הגב. אני מקווה שאצליח לחזור להתאמן מתישהו, אם יהיה לי קצת יותר זמן.

התחלתי טיפולי הסרת שיער בלייזר, שיניתי קצת את סגנון האיפור.

אבל הכי חשוב- אני הרבה יותר ויותר אוהבת את מה שאני רואה במראה.

רישיון

לקח לי הרבה זמן להתגבר על הפחד ופשוט להתחיל ללמוד לנהוג. וסה"כ זה לא כזה מפחיד ומוזר כמו שזה נראה. טסט יהיה בקרוב.

ומה לשנה הבאה?

יש לי הרגשה ששנת 2012 תהייה השנה שלי. קודם כל אני אסיים תואר ראשון ואצא לחיים האמיתיים. אני והחבר נעשה את הצעד. יהיה לי רישיון סוף סוף! אני מאחלת לעצמי להגשים את כל זה ובצורה הכי טובה שאפשר.

שנה אזרחית טובה לכולם.