אני לא יודעת איך להתחיל את הפוסט הזה ומה בדיוק לכתוב, כי יש לי המון מה לספר.

ביום שישי האחרון הלכתי עם ההורים והחבר לראות דירות. הדירה הראשונה הייתה מדהימה ובתהליכי שיפוץ, אבל יקרה, יקרה מדיי. מאוכזבת מאוד, הלכנו לראות דירה אחרת. הגעתי ללא ציפיות. ולפתע- רחוב שקט ונעים, כניסה מטופחת ובפנים- דירה קטנה ומקסימה. התאהבתי. אחרי שיצאנו מהדירה וישבנו בבית קפה, אמרתי שזה מה שאני רוצה. לא צריכה לראות עוד דירות, לא צריכה לראות חורבות, זה מה שנראה לי. מייד דיברנו עם בעל הבית, ביום שבת הגענו שוב עם אמא של החבר לקחת מידות ולסגור עניינים וביום שלישי- קיבלנו את המפתחות. ביום שישי הקרוב אנחנו נכנסים.

ומשם, הכל קרה כל כך מהר.

המיקום של הדירה מושלם. הרחוב הוא רחוב פנימי, אבל תוך שתי דקות יוצאים החוצה אל הרחוב הראשי- עם תחנות אוטובוס לכל מקום, דואר ואפילו בית קפה. מהצד השני של הרחוב יש יציאה לרחוב ראשי אחר, שם יש לי סופר, מאפייה ושאר חנויות.

הדירה קטנה, 60 מ"ר סה"כ, אבל מטופחת, משופצת ונקייה. זו דירת קרקע ומהחלונות רואים עצים ועציצים ויש אוויר נעים.

בעלי הבית מאוד נחמדים וניכר שהם משקיעים בבית.

השבוע קנינו מקרר ומכונת כביסה ומחר ניסע לאיקאה לקנות ספה, שולחן קפה ושולחן אוכל עם כיסאות. חוץ מארון גדול בחדר השינה אין פשוט כלום. היום התקינו לנו כבלים ואינטרנט וביום שלישי אני ואמא שלי צחצחנו את הדירה. יום שישי אנחנו כבר מעבירים את הכל. חלק מהדברים כבר יש, חלק אנחנו לוקחים מההורים, חלק נקנה.

וזהו, אני יושבת פה, בחדר שלי, על המיטה ומסביב הרבה באלגן וגם קצת באלגן בראש. חלק מהארון שלי נמצא בשקיות ואני חושבת איך לארוז את הכל ומה בדיוק לקחת, והנעליים בתוך קופסאות- אז להשאיר בקופסאות או להוציא, ואולי חלק מפריטי החורף להשאיר בינתיים ואת כל הספרים צריך לסדר בארגזים.

והבטן שלי קצת מתהפכת והעיניים קצת דומעות, כי בכל זאת, זה הלילה האחרון שאני ישנה כאן בבית. וזה החדר שלי, מאז שאני בת 8. אני עוד זוכרת את הספרייה הענקית שהייתה ממוקמת בתוך הנישה, והיום עומד במקומה הארון. היו בה מדבקות של הדיירים הקודמים ואני ניסיתי לחפור במגירות ובדלתות, מנסה למצוא אוצרות. והחלפנו שני שולחנות, והורדנו מדפים והחדר נצבע בתכלת, סגול וקרם בהיר. החדר שלי, שאירחתי בו חברות (וגם חברים), הכנתי שיעורי בית, למדתי למבחנים, שמעתי מוזיקה, קראתי ספרים, חלמתי בהקיץ וגם בכיתי. העברתי פה כמעט את כל החיים שלי.

ואוטוטו אני בת 25.  עושה את הצעד הגדול הזה- צעד של עצמאות וצעד בזוגיות. וחיכיתי לזה, חיכיתי לזה כל כך. רציתי כבר את הפינה שלנו, רציתי כבר את הבית שלנו. אני הולכת לגור עם הגבר שאני הכי אוהבת בעולם. אחרי שדיברנו על זה כל כך הרבה – הגיע הרגע המיוחל.

אבל כמו בשיר "עוף גוזל" של אריק איינשטיין, שמרגש אותי מאז שצפיתי לראשונה בקלטת הוידאו "כמו גדולים" ואני שומעת אותו בריפיט וכבר זולגות לי הדמעות- " תמיד ידעתי שיבוא היום, שבו צריך להיפרד, אבל עכשיו זה בא לי פתאום... עכשיו כשבא הרגע אז מחניק קצת בגרון..."

אז אני קצת בוכה, וקצת מתרגשת, ויודעת שבימים הקרובים אני אבכה ואתרגש הרבה יותר. ויש לי פרפרים בבטן ואלפי מחשבות בראש, ואני מזכירה לעצמי שהעצמאות קוראת לי וגם אני רוצה לפרוש את הכנפיים. מאחלת לנו שנסתגל מהר, שנבנה את הקן הקטן שלנו ונטפח אותו בהרבה אהבה ושרק נהייה מאושרים ויהיה לנו טוב.