יש לי הרבה מה לכתוב. הרבה נושאים, הרבה מחשבות ואני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל.

לא טוב לי במקום העבודה. שעות העבודה שלי הן 11 בבוקר עד 20 בערב. אני מתעוררת בבוקר ויוצאת לעבודה וחוזרת בערב מותשת. גם הנסיעות (שעה ולעיתים שעה וחצי לכל כיוון) לא תורמות. אנשים חושבים שזה שאני מתחילה מאוחר זה כיף. אבל זה לא. כי לקום בשעה 9:00 או לקום בשעה 6:00/7:00 זה היינו הך בשבילי. גם בשעה 9:00 אני מתעוררת בקושי רב ובעיפות, כי חזרתי מאוחר, אז הלכתי גם לישון מאוחר יחסית. נוצר מצב שאין לי זמן לכלום, אם יש לי סידורים- אני צריכה לדאוג לעשות אותם לפני שעות העבודה. נוצר מצב שאני גם 15 שעות מחוץ לבית. אם אני צריכה לקבוע תור לרופא- זה תמיד חייב להיות על שעות העבודה. היה שבוע שהייתה לי גם שיננית וגם רופא נשים והרגשתי ממש לא נעים שאני צריכה פעמיים בשבוע לצאת מוקדם. או שכשהייתי מוזמנת לחתונות בהפרש של שבוע. שוב, הייתי צריכה לצאת מוקדם יחסית והרגשתי לא נעים. 

אולי זה נשמע כאילו אני בכיינית. מפונקת. אחת שלא רוצה לעבוד. אבל ראבק, אני רוצה שיהיו לי חיים!!! אין לי בעייה לקום מוקדם. אין לי בעייה לעבוד 9 שעות. אין לי בעייה להישאר אחרי שעות העבודה אם יש צורך. אני רוצה לעבוד, אני רוצה ליזום, אני רוצה להגדיל ראש. אבל אני גם רוצה שיהיו לי חיים מעבר לעבודה. אני רוצה ללכת לשיעורי פילאטיס ולא בשעות הבוקר המוקדמות כשיום עבודה ארוך לפניי. אני רוצה זמן לעשות סידורים. אני רוצה להסתובב בקניון. אני רוצה לשבת בבית ולקרוא ספר. אני רוצה להיפגש לקפה עם האחיות שלי, עם אמא שלי, עם חברות שלי. 

כשהשעון מתקרב לשעה 20- אני מתחילה להיות בלחץ. לא מעניין אותי כלום, אני רק חושבת איך בורחת כמה שיותר מהר, כי בשעות האלו כבר אין כמעט אוטובוסים. ולעיתים קורה שמתעכבים בעבודה. וזה אומר שאני יכולה גם להגיע הבייתה ב- 22.

העבודה עצמה מתחילה להתיש אותי. נמאס לי לעבוד עם לקוחות. אני יכולה לכתוב פוסט שלם על התנהגות בהמית של לקוחות. נכון שאצלנו זה קצת שונה, אבל לא חסרים אנשים מגעילים, רמאים, שחושבים שהשמש זורחת להם מהתחת. שאם הם שילמו- אז הם קנו גם אותי. אני כבר מותשת ואין לי סבלנות. אני גם נמצאת בלחץ תמידי.  אני לא ישנה טוב בלילה ואני עייפה, כל הזמן עייפה. חסרת אנרגיות. מותשת.

בתקופה האחרונה, לא עבר שבוע מבלי שבכיתי או הייתי על סף בכי. ואני בוכה בהיסטריה, ממש מתייפחת. תוקפות אותי תחושות רעות. של עצב, של ייאוש, של ריקנות, של כעס, של תסכול. ביום רביעי חגגתי יום הולדת 25. אפילו ביום ההולדת שלי הרגשתי כך ולא הפסקתי לבכות.

זה לא יכול להימשך ככה יותר. אני מרגישה שאני חייבת שינוי מהותי. אני כמהה לקצת אוויר. אני כמהה למשהו אחר, אפילו שאני לא יכולה לשים את הנקודה על מה זה ה"משהו האחר". התחלתי לחפש עבודה חדשה, אבל זה תהליך. אני שולחת קורות חיים, אבל בינתיים לא חוזרים אליי. אני יודעת שכמוני יש אלפים וזה עוד יותר מייאש.  אני לא יכולה להרשות לעצמי להתפטר. אולי אם עוד הייתי גרה בבית של ההורים. אבל עכשיו זה בלתי אפשרי. אולי אם אני אמצא עבודה אחרת שבה יישאר לי גם זמן לעצמי- אני ארגיש יותר טוב.

אני צריכה חופשה. אני צריכה לאמץ חתול. אני צריכה למצוא משהו שיעורר אותי. אני צריכה למצוא את היצירתיות הכבויה שלי ולהוציא אותה החוצה. אני צריכה משהו לצפות לו. אני יודעת שהאושר טמון ברגעים הקטנים, אבל כמעט ולא נותרו לי רגעים קטנים. 

אני רוצה להפסיק להרגיש ככה.