קיבוץ יגור

סבתא רבא, שחגגה 100 בט' באב האחרון, עלתה לארץ אחרי מלחמת העולם הראשונה מיגוסלביה היישר לקיבוץ יגור. אפשר לומר שהיא מהאנשים שהקימו את המדינה הזו (אפילו הייתה חברה בה"הגנה"). בשביל סבתא, הקיבוץ ויותר מכך- ערכי הקיבוץ של פעם- זה הכל בחיים.

בתור ילדה לא רציתי ללכת לקייטנה בחופש הגדול. אז במקום לשתות שוקו ולאכול לחמניה ולהידחס בין ילדים זרים, הייתי נוסעת לסבא רבא ז"ל (הוא נפטר כשהייתי בת 12) ולסבתא רבא (עד 120!). אבא שלי היה מביא אותי בבוקר וישר היינו הולכים לחדר אוכל לארוחת בוקר. סבתא הייתה מעמיסה לי בצלחת ירקות, גבינות,  חביתה ולחם מטוגן. עד היום אני לחם מטוגן זה אחד המאכלים האהובים עליי. אף פעם לא אכלתי מספיק ותמיד הייתי רזה מדיי. אחרי שאכלנו סבתא הייתה לוקחת אותי לבריכה. הייתי ילדה עם דמיון מפותח (עד היום אני בן אדם עם דימיון מפותח) וידעתי להסתדר לבד. לפעמים הייתי בחברת ילדים אחרים, אבל לרוב אני הייתי שוחה בבריכה וסבתא הייתה משגיחה עליי מרחוק. מדיי פעם היא הייתה קוראת לי לצאת לשתות מים ולאכול סנדוויץ עם גבינה לבנה וזיתים שחורים.

לא תמיד היינו הולכות לבריכה. לפעמים היינו מבקרות במשק-חי ותמיד הייתי אוספת נוצות של הטווס. לפעמים סבתא הייתה לוקחת אותי לבקר במכבסה ומסבירה לי איפה מכבסים את הבגדים ואיפה מניחים את המקופלים ואיך יודעים למי שייך כל בגד. אני זוכרת שפעם ביקרנו בספריה ולקחתי ספר. והיו גם הביקורים בבית-קברות.כשאנשים שומעים שבתור ילדה קטנה לקחו אותי לבקר בבית קברות הם נרתעים. אבל אני לא זוכרת את זה בתור חוויה רעה או מפחידה. אולי בגלל זה אני לא מפחדת מבתי קברות, מאבל, משכול, מהלוויות (זה לא נעים וכואב, אבל אין בי את הפחד). סבתא לקחה אותי לקברים של אבא שלה ושל אח שלה ומספרת עליהם קצת. דאגנו להשקות את העציצים. היא גם הייתה לוקחת אותי לקבר של הבן שלה, אבל עליו לא ממש דיברנו. הוא היה רק תמונה.

בצהריים שוב היינו הולכות יחד עם סבא לחדר אוכל ואחרי הארוחה סבא וסבתא היו הולכים לנוח צהריים, ואני הייתי צופה בתוכניות טלוויזיה עד שאבא שלי היה בא לקחת אותי. לאחר כמה שנים גם אחותי האמצעית הצטרפה.

קיבוץ יגור תמיד מתקשר לי לחופש גדול.

ירושלים

את כל הילדים בכיתה לקחו תמיד לאילת ולחרמון, ורק אותנו לא. כשכל הילדים נסעו עם הוריהם לעשות בטן-גב במלון הכל-כלול, ההורים שלנו לקחו אותנו לירושלים מדיי שנה. אני זוכרת אינספור טיולים בעיר (אבל לא זוכרת מקומות מדוייקים), את הכותל, עיר דוד, מעלית הזמן, גן החיות התנ"כי, חוצות היוצר, ביקורים אצל המשפחה של אבא, מוזיאון ישראל.

אחר כך הייתה תקופה שלא נסענו, עברו ימי החופשות המשפחתיות.

אבל בצבא, כשהכרתי את האקס שלי שהיה במקור מירושלים ואחר כך עבר למודיעין, זכיתי להיות בירושלים פעמיים בחודש. גם בצבא היו טיולים לירושלים וזכיתי להיכנס למערות הכותל, שזו חוייה מדהימה, אבל זה לא אותו הדבר.

אני מתגעגעת מאוד לחופשות המשפחתיות. ירושלים מזכירה לי את המשפחה וזו עיר שאני מאוד אוהבת, אני חושבת שהייתי מסוגלת גם לגור בה. יש בה איזה קסם שאין בשום מקום אחר.

תל אביב

החיפאים מתחלקים לשניים: כאלו שמאוד אוהבים את תל-אביב וכאלו שהם חיפאים גאים ושום דבר לא משתווה לחיפה ותל- אביב היא עיר מגעילה שאין בה כלום. החבר שלי שייך לסוג השני. הוא שונא את תל-אביב. ואני, אני בכלל לא חיפאית במקור! בתל –אביב יש אווירה אחרת ויצא לי לבלות בה לא מעט בתור מבוגרת, אבל בתור ילדה אני ואמא היינו נוסעות אליה ברכבת. היינו מבקרות ב"בית התה של ויסוצקי"- אני  חושבת שהמקום עדיין קיים, אבל זו רק חנות עכשיו ולא בית קפה. היינו מזמינות תה פירות שנקרא "הגן של סבתא". היינו מזמינות כריך וולשי, שזה בעצם לחם מטוגן עם גבינה צהובה. בימי שלישי יש יריד אמנים ותמיד היינו מגיעות לדוכן של הבחור שהכין מיניאטורות מזכוכית. עד היום אמא שלי שומרת את המינאטורות שקנינו. תל אביב, מעבר לכך שהיא העיר בה אחותי האמצעית גרה בה כמעט שנה, מעבר לכך שהיא כל מה שאומרים עליה, היא תמיד בשבילי זמן איכות עם אמא.

החדר שלי

בחדר שלי גרתי מגיל 8 ועד כמעט גיל 25. הקירות שלו היו בצבע תכלת, סגול וקרם. העיצוב והרהיטים השתנו, אבל הוא תמיד היה החדר שלי. אירחתי חברות (וגם חברים), ישבתי עם האחיות שלי על המיטה, קראתי ספרים, שמעתי מוזיקה, שוחחתי בטלפון שעות, שכבתי במיטה עם המחשב הנייד והכנתי עבודות לאוניברסיטה. הוא היה מקום המפלט שלי, הפינה הקטנה שלי. וגם היום לפעמים מתחשק לי לחזור לבית של ההורים, להיכנס לחדר שלי ולסגור מאחוריי את הדלת.