ב-1 לנובמבר 2002, כתבתי את הפוסט הראשון שלי  . מאז עברו 1,176 פוסטים, 194,508 כניסות, 74 מנויים, אלפי תגובות,כמה שבועות בטבלת הפעילים, ארבע פעמים ב"המלצת העורכים", עשרות עיצובים, שלושה כינויים, מיליוני מילים ועשר שנות חיים.

לישראבלוג הגעתי כמעט במקרה. זה היה אתר קטנטן עם מעט מאוד אופציות. כל אפשרויות העריכה שיש עכשיו, האפשרות להפוך בלוג לבלוג פרטי, הצפייה בסטטיסטיקות- לא היו קיימות אז. הן היו קיימות למנויי פרו ששילמו 100 ש"ח לשנה. בגלל שהיה לי את המנוי הזה- איןלי פרסומות בצד הבלוג.

אבל בעיקר-ישראבלוג היה קהילה קטנה של כותבים. קצת קשה להסביר במילים את הקסם שהיה אז, שיריב חבוט ניהל את האתר, לפני טבלת הפעילים- או כמו שקראנו לזה אז –"טבלת המקובלים", לפני המלצות העורכים, לפני ההתמזגות עם נענע10, לפני שמישהו בכלל ידע מה זה בלוג.  היינו קהילה קטנה ותומכת.

ישראבלוג היווה את מקום המפלט שלי. "ברגעים שטוב לי אני לא יכול לכתוב". וכתבתי הרבה ברגעים הרעים. מצאתי את המקום שלי להתפרק ולכתוב על הכל. על אהבה, על שברונות לב, על תקוות, על אכזבות, על חיי בית הספר, על הגיוס, על השחרור, על חתולים, על עצב, על שמחה, על משפחה, על הדיכאון, על האנורקסיה, על החתכים, על הקבלה ללימודים וגם על סיום התואר הראשון, על חברים, על מקומות עבודה, על מחשבות ותהיות ומסקנות והתבגרות. על כל רגעי השיא וכל רגעי השפל, על הרגעים החשובים בחיי. כתבתי פה בעיקר בתקופות ההרס העצמי, בלילות של בדידות ישבתי וכתבתי

מילים ודמעות שנזלו על המקלדת, מחפשת בלוגים לקרוא.

והיו, היו הרבה בלוגים שמצאתי בהם נחמה. בעיקר בלוגים של נערות מבולבלות ומתוסבכות. אולי זו סתם הייתה אפיזודה של גיל ההתבגרות. הרבה בלוגריות פתחו לי צוהר לעולמן, גרמו לילהתרגש ולבכות ביחד איתן. אני זוכרת את כל הבנות האלו שנכנסתי להן לחיים ותוהה מה איתן היום.

יש בחורות שאני מכירה אותן שנים. כמו למשל Madonna_Lily, שקראתי אצלה בבלוג הראשון כשהיא הייתה בת 17. היא תמיד הייתה עבורי מושא הערצה ודמות לחיקוי. אפילו למדנו את אותו תחום.היום היא פחות כותבת,  אבל מזל שיש פייסבוק. אני עוקבת אחריה כבר 10 שנים. ויש גם את סתיו (הבלוג שלה הוא פרטי) שאני קוראת אצלה מאז שהייתהנערה בת 16 בתלמה ילין והיום היא אישה מדהימה שחיה בניו-יורק. 

חלק כבר לא כותבות, אבל הן חברות שלי בפייסבו. כמו Diane (שאפילו פגשתי פעם בת"א!), ומאליס- שבוודאי זכורה לכל הותיקים כאן, והרמוניה שמיימית, שכותבת פה רק לפעמים. אחריהן אני לפחות עוקבת בדרך זו או אחרת. אבל יש כאלו שאבדו עקבותיהן מזמן. איב לייטס, איימי, ביטצ'י אנגל, אימורטל, חן – שאני לא זוכרת את הכינוי שלה, אבל פעם נפגשנו ברוק עצמאות חיפה, פרג'ייל, קים, פרג, פרנצ'סקה, זרובבלה- לפני שהיא הפכה להיות אליזרין. ואני יודעת שאני שוכחת עוד רבות וטובות. ואני תוהה מה איתן ואיפה הן עכשיו.

אני אפילו זוכרת את ה"אקווריום"- בלוג הרכילות של ישרא. 

וכמובן, יש את הבלוגים הקבועים שלי. הרשימה ארוכה מכדי לכתוב. חלקם גם עברו מהצד הוירטואלי לצד הפייסבוקי, ויש בזה משהו קצת מוזר. לראות שיש שם ופנים מאחורי כינוי ומילים.

כל כך הרבה אנשים שאני מלווה את חייהם וכל כך הרבה אנשים שמלווים אותי.

עשר שנים.

רוב חיי הבוגרים אני כאן. כותבת. קוראת. המקום הזה, האתר הזה, הכינוי שלי- הוא כבר חלק ממני ומהמהות שלי. לפעמים אני קוראת פוסטים ישנים שלי. אני בעיקר מובכת וצוחקת. מה, אני כתבתי את זה? בכאלו שטויות התעסקתי? דברים שנראו כל כך משמעותיים בגיל צעיר לפתע מאבדים מערכם. אבל אין פוסטים בטיוטה. זו אני. אלו הם חיי (כך קראו לבלוג בהתחלה). חיים שלמים נמצאים על גבי האתר הזה, חיים שלמים שמורכבים ממילים וסימני פיסוק.

אני כבר כותבת פחות וגם מספר התגובות הולך ופוחת. כמעט ואין פוסטים של כרוניקה. אני הרבה יותר מצנזרת, כי המקום הזה חשוף לכל כך הרבה אנשים שלא אמורים לקרוא כאן. אבל זה בסדר. זה עדיין מקום המפלט שלי, לציון אירועים חשובים יותר וחשובים פחות, להרהורים ולמחשבות ולפעמים לסתם עדכונים על החיים.

אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהגיד תודה. תודה לכל מי שקורא, תודה לכל מי שמגיב. תודה לכל מי שמלווה אותי, בין אם זה בתגובות ובין אם זה במיילים.

אל תפסיקו לכתוב, נתראה בחגיגות העשרים.