כמו תמיד ברגעים שטוב לי אני לא יכולה לכתוב, ושוב ברגעי משבר ותסכול אני חוזרת לכאן לפרוק את הכל.

עשיתי השבוע שתי פאשלות דיי גדולות בעבודה. אחת מהן היא יותר מסובכת לתיקון, אם כי הכל אפשרי לתקן. נכון שמבחינת פרופורציות- הייתה פאדיחה, אבל זה לא אסון בסדר גודל לאומי, כולם יוצאים עליי מכל הכיוונים.

התפקיד שלי משלב אדמינסטרציה עם שירות לקוחות ומורכב מהרבה מאוד מטלות ומשימות שבועיות/חודשיות. אני בעצם התשתית- עושה את העבודה השחורה של כולם ודואגת שהכל, אבל הכל בסניף, עד לפרטים הקטנים- יתקתק. וזה בנוסף לשירות לקוחות ולכל מה שהוא כולל.

זה תפקיד שאם הכל בסדר- אף אחד לא יאמר לך מילה טובה. הבן זוג שלי עובד ביחד איתי באותה החברה, אבל בתחום המכירות. אני רואה כמה הערכה הוא והקולגות שלו מקבלים. זה גם ברמה הכספית- בונוסים, עמלות, תחרויות שונות בהן מקבלים פרסים שווים, וזה גם ברמה "ערכית"- הערכה, פרגון, החדרת מוטיבציה. אז נכון, אנשי המכירות מביאים את הכסף לחברה. אבל אני דואגת לשמר את הכסף בחברה.

אז כן, בכמה חודשים האחרונים גם אני זכיתי לקבל פרגון והערכה ופידבקים חיובים מהמנהלת האישית שלי וממנהל שמעליה, ואפילו זכיתי לקבל עלייה בשכר. אבל בתפקיד שלי, אם משהו אחד קטן לא בסדר- כולם עטים עלייך, כאילו מינימום לחצת על הכפתור האדום שמשגר את הטיל הגרעיני לאיראן. וזה לא שהאנשים הבכירים, אנשים שנמצאים "למעלה" לא עושים טעויות. הם כן עושים. אבל כשהם עושים טעות- התגובה שלהם היא "אוי, נורא מצטערים, נעבור הלאה", בשעה שאנחנו- האנשים שנמצאים "למטה", שנמצאים בשטח, שנמצאים במגע יום-יומי שוטף עם הלקוחות צריכים להתמודד.

ומכל הכיוונים אני חוטפת על הראש. כאילו לא הבנתי בפעם הראשונה. כאילו לא התנצלתי והסקתי את המסקנות. אבל זה לא משנה להם. זה לא משנה להם שאני עובדת טובה. זה לא משנה להם שעמדתי ביעדים, שמעט מאוד מהקולגות שלי לתפקיד עמדו בהם. זה לא משנה להם שאני משקיעה בעבודה ועושה מעל ומעבר. זה לא משנה להם שאני מסודרת, שאני אחראית, שאני דואגת שהכל ייעשה בדיוק כמו שצריך, שאני אף פעם לא מזלזלת או זורקת זין. זה לא משנה להם שהלקוחות אוהבים אותי. לא משנה להם שהלקוחות יוצאים מרוצים, כי הם קיבלו את השירות הכי טוב שאפשר. כי אני מכירה את כולם ותמיד מחייכת, ותמיד עוזרת, והופכת את העולם בשבילם. כי אני מקבלת מכתבי תודה, ושוקולדים, וחיבוקים, וחיוכים והערכה. כי בסופו של דבר, הם יוצאים מרוצים ומספרים כמה טוב היה להם.

ואני יודעת, טעיתי. נכון, זו לא טעות קריטית שגורמת נזקים לחברה. זו בגדר פאדיחה, אבל אחת כזו שניתן לתקן.זה לא היה צריך לקרות. אבל אני אנושית. לכל אחד מותר לטעות, ואין אדם שלא טועה. לא מזמן היה טעות דיי קריטית שעשו הגורמים היותר בכירים בחברה. וגם הם טעו, כי הם בני אדם. וזה קורה לכל אחד. גם אנשים עם תפקיד בכיר בחברה, עם תארים מתקדמים, עם וותק מכובד, עם הרבה כוח בידיים- עושים טעויות. אבל כשהם עושים טעויות- מחליקים על זה, זה ברמת ה"לא נורא". כשאני העובדת הפשוטה טועה- זה אסון גדול.  אני הפקתי את הלקחים ואת המסקנות וזה לא יקרה יותר. אז למה ממשיכים לצאת עליי מכל הכיוונים?

וברגעים כאלו אני פשוט נשברת. אני מרגישה שכל ההשקעה שלי, פשוט לא שווה את זה. ואני כל כך פרפקציוניסטית וכל כך מחמירה עם עצמי. ואתמול הגעתי בערב ופשוט בכיתי. ובלילה לא הצלחתי לישון. התעוררתי בסביבות 4 בבוקר, אחרי 4 שעות שינה בערך ופשוט לא הצלחתי להירדם. והראש שלי כואב, והעיניים נפוחות וגם הייתה לי מתקפת נמלים במטבח. ואני שואלת את עצמי- למה אני עושה את זה. למה תפקיד כל כך שוחק וכל כך כפוי טובה לפעמים, בשעות לא נורמליות, בימי שישי לסירוגין, בלי חיים פרטיים וכל כך נותנת מעצמי ובשביל מה. תמיד רציתי עבודה שתפתח את היצירתיות שלי. עבודה בתחום הטיפולי. עבודה שתגרום לי להרגיש סיפוק. וברגעים כאלו פשוט בא לי לזרוק את הכל. ואני יודעת שככה זה. יש דרג ויש זרג. ואני לא בדרג. 

בא לי פשוט להתנתק מהכל, להיכנס מתחת לשמיכה ולא לצאת.