אין בכלל זמן לכתוב, אבל אני בכל זאת כותבת כי אני חייבת לפרוק.

המצב שלי לא משהו. אני נעה בין שמחה לעצב.

אני מזכירה לעצמי רגעים שמחים- גדולים וקטנים, פשוטים ומשמעותיים. ואני מנסה להיאחז בהם, לראות בהם סוג של תקווה.

אני לא נראית טוב בכלל. התזונה שלי על הפנים. או שאני לא אוכלת בכלל או שאני אוכלת ללא היכר. אני לא ישנה טוב בלילה, אני מנסה להספיק ומנסה להזכיר לעצמי שיש לי חיים. אבל אין לי.

בהמשך לפוסט הקודם, על הקושי שלי במקום העבודה, המנהל אמר שהוא יבדוק מה אפשר לעשות.

אז מה שעשו, זה אחרי שכמעט שנתיים אני עובדת שם, אחרי שבכל החוזים שלי היה כתוב שכל אחד מהצדדים רשאי להפסיק את החוזה מתי שהוא רוצה (כמובן שהכל בהתאם לחוק), הוסיפו לי נספח בו אני מחוייבת למקום העבודה. זה לא משהו שנאמר לי. והם מצדקים את זה ב"הכשרות מקצועיות". שזה, לא היה לא ונברא. זה גם מעניין שאחרי כמעט שנתיים- פתאום יש לי הכשרות מקצועיות. זה כל כך לא חוקי, ואני ברוב טמטומי חתמתי על זה, כי לא הייתה לי ברירה והרגשתי לא נעים.

נופלת עליי עוד עבודה ועוד עבודה, חלק מזה זה דברים שאני בכלל לא אמורה לעשות. אבל אני עושה בכל זאת, כי כזאת אני.

אני מתחילה את היום, ואין לי כוח לעבוד ואין לי אנרגיות לכלום. בהמשך היום ההרגשה שלי קצת משתפרת.

וכן, אני עובדת בסביבה אנושית נהדרת. ובאמת מתחשבים בי. אבל פחות או יותר מיציתי. והשעות האלו - מהבוקר עד הערב- כולל שישי לסירוגין- פשוט לא אפשריות. אין לי זמן לעצמי. ואם אני צריכה לצאת מוקדם כמה פעמים במהלך החודש (כי מה לעשות, יש לי רופא! ויש לי חברות שמתחתנות! ) אני מרגישה לא נעים. ואם אני לא יכולה לעבוד שני שישי רצוף (סורי שיש לי חיים) זה אסון לאומי. הרי אם הייתי עובדת בעבודה נורמלית- לא היו את כל הבעיות האלו. והנסיעות האלו שוברות אותי. בערך שעה, אפילו קצת יותר, לכל כיוון. בימי שישי אני בדרכים בערך שלוש שעות- בשביל עבודה של ארבע שעות.

אני לא מפונקת.

אני רוצה לעבוד.

אבל אני רוצה גם להרגיש סיפוק. אני רוצה לחייך ולא לבכות בבוקר. אני רוצה להרגיש שאני עושה משהו עם משמעות, אני מזכירה לעצמי שפעם הייתה לי יצירתיות שעכשיו היא כבויה לגמרי.

ואני רוצה גם חיים פרטיים. עם כל הכבוד לעבודה, זה לא הכל בחיים. יש גם מעבר.

בזמן האחרון בא לי לעשות מעשה שטות, ופשוט להתפטר.

בלי לחשוב על ההשלכות.