אתמול התפטרתי.
מצד אחד זו הייתה החלטה מאוד ספונטנית, מצד שני אני מתהלכת עם ההרגשה הזו בבטן כבר יותר מדיי זמן.
אמנם הבטיחו לי שיהיו שינויים, אבל בכל זאת הרגשתי תלויה באויר. בכל זאת הרגשתי שאולי היה עדיף שהייתי מתפטרת. בכל זאת הרגשתי ששוב אני יושבת מול צג המחשב ולא מסוגלת להתחיל לעבוד, כי אני צריכה להחזיק את הדמעות.
ודיברתי עם הבן זוג שאמר לי שאני חייבת לפעול. ושיהיה מה שיהיה- זה לא הגיוני שחודשיים לפני החתונה שלנו, במקום להתרגש ולשמוח ולהרגיש שאני באחת התקופות היפות בחיי- אני בוכה. אני מדוכאת. אני עצבנית. אני אדישה. אני כל הזמן לא מרגישה טוב. אני מרזה נורא - בלי שאני מתכוונת לזה בכלל.
ופשוט באתי למנהלת שלי ואמרתי לה שזהו, אני לא יכולה למשוך יותר.
ועם כמה שכואב לי- אני חייבת לעזוב, כדי שיהיה לי יותר טוב.
זה כל כך הרבה גורמים. אלו שעות מטורפות שלא מאפשרות לי שום דבר. אני צריכה ללכת לספר ופשוט אין לי מתי, כי אני עובדת מהבוקר עד הלילה. וכל פעם שיש לי משהו - אני צריכה לצאת מוקדם. בעבודה רגילה עד 17:00- אין את הסיטואציה הזו. שאת במצב לא נעים. זה הנסיעות של שעה או שעה וחצי לכל כיוון. זה העובדה שכמה אפשר לעסוק בשירות לקוחות.
ונכון שמאוד נקשרתי לאנשים, ונכון שאני מפחדת מאוד משינויים - אבל זו לא סיבה לסבול.
ואני לא יודעת מה יהיה עכשיו.
ביקשתי שיפטרו אותי - ככה שלפחות אקבל פיצויים ואוכל לחתום אבטלה עד שאני אמצא עבודה אחרת. ואני מקווה שיעשו את זה עבורי. כי במשך שנתיים שעבדתי שם הייתי עובדת טובה ומסורה. ואני מתכוונת לעזוב בצורה הכי יפה שאפשר ולהישאר אפילו מעבר לחודש כפי שמחייב החוק- להישאר עד שימצאו לי מחליפה, ולעשות לה חפיפה מסודרת ולהישאר איתה ולראות שהיא מסתדרת.
כרגע אין לי שום דבר. ומצד אחד אני מבועתת. מבועתת מזה שעזבתי, מזה שאני צריכה למצוא עבודה ומי יודע מה יהיה.
אבל מצד שני - אני מרגישה הקלה כל כך גדולה. אני מרגישה שאני יכולה סוף סוף לנשום.
יש לי מזל שכולם תומכים בי ומחזקים אותי.
יהיה בסדר.
"בטח היו לי סיבות לעזוב,
כי שוב אני כאן.
ושוב אני קם ונוסע,
סומך על הדרך שתוביל..."
כינוי:
.Fake Reality
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
