לפני שבוע בדיוק, בשעה ארבע וקצת, העברתי אצבע בפעם האחרונה ויצאתי אל הריק. לא עוד ריצות באוטובוס ובמטרונית על עקבים דקיקים, דקיקים מדיי. לא עוד עבודה מהבוקר עד הערב. לא עוד התעסקות במיילים, טלפונים, כספים, ספרים, לקוחות, קורסים, כיתות, מכונות אלקטרוניות/חשמליות שמתקלקלות. לא עוד חוויות מוזרות ו/או הזויות שמעצבים מהן סטטוסים בפייסבוק, לא עוד אנשים שהולכים לאיבוד בבניין שבטוחים שהמרפאה ממש כאן, במשרד שלי. אף פעם לא היה לי את האומץ להגיד לאחד מהם "כן, תוריד את המכנסיים ותחכה לרופא".

לא עוד תלמידות שבוכות שהן לעולם יצליחו, לא עוד הורים לחוצים, אבות פלרטטניים למרות שהייתי יכולה להיות הבת שלהם, אמהות דוחפות, תלמידים שהם בגדר "המעריצים של הדר", תלמידות שמחבקות אותי כשהן נכנסות אליי למשרד. פתקי תודה. וכן, זה נדיר – אבל יש לא מעט כאלו שהודו לי על החיוך ועל השירות ועל העזרה.

כל כך הרבה אנשים צעירים בתחילת חייהם, שעם חלקם חלקתי שיחות חולין, סיפורים אישיים, שיחות עידוד ומוטיביציה. אנשים שרק התחילו את דרכם, והם לא יודעים כמה היא תהייה קשה ולא מתגמלת. אנשים שמתחילים לשפר את הבגרויות ועושים פסיכומטרי, בתקווה שהם יום אחד יהיו משהו. אני כבר לא אהיה חלק מזה.

לא עוד ארוחות צהריים בשעה 14, נשנושים בשעה 18, שחרורי קיטור, צחוקים, אינספור סיפורים ושיחות עם חבריי לצוות הסניף. השארתי מאחוריי קלסרים צבעוניים עומדים על מדפים כמו חיילים, מגירות מסודרות לפי נושאים וחברים וזכרונות.

לא פשוט לעזוב עבודה, בטח כזו שהייתה כל כך משמעותית עבורי, גם מקצועית וגם אישית. חונכתי חינוך רוסי וחינוך קיבוצי על כמה עבודה זה חשוב ושצריך להיות חרוץ ובעיקר לא להתלונן. ולא עוזבים כשאין לך משהו אחר. ועזבתי אל עולם האבטלה (בושה!),  למרות שיש לי שכר דירה לשלם ושתי חתולות להאכיל. אני לא יודעת מי אמר או כתב את זה, אבל הכי גרוע זה לפחד מהפחד. ויש שיגידו שזו ההחלטה הכי מטומטמת שלקחתי. עשיתי תואר שלם שעוסק בעולם העבודה, ובאחד הקורסים המרצה שלי הקביל את העבודה לזוגיות. וכמו שבזוגיות לפעמים אהבה זה לא מספיק, צריך לקום וללכת. עשיתי הרבה החלטות אמיצות בחיים. אני לא יודעת אם זו ההחלטה הכי אמיצה שיש, אבל היא מתקרבת לזה.

כולם שואלים אותי מה עכשיו ומה אני רוצה לעשות, והתשובה בעיקר מתגבשת לאיטה בראש שלי. אולי אני אצליח ואולי אני אכשל, אבל עדיף כישלון מפואר מחלומות למגירה. ואת זה דודו טסה אמר. איכשהו, דווקא אחרי שהתפטרתי, התחלתי להאמין בעצמי ולמה אני מסוגלת. אי אפשר לומר עליי שאני לא הולכת עם הזרם, אבל גם כשאני הולכת עם הזרם, אני עושה את הדברים בדרך שלי. לפני שנתיים כשחתמתי על חוזה, השקפתי ממגדלי עזריאלי על הכיעור היפה של תל- אביב ותהיתי לאן תוביל אותי הדרך. הייתה לי הרגשה שלא ידעתי להסביר במילים שייפתחו לי דלתות לדברים טובים. וצדקתי. שנתיים אחרי, אני עם אותה הרגשה, שאני אמצא הדרך שלי.

והנה, אחרי זמן רב של קיפאון, סוף סוף הצלחתי לכתוב משהו אמיתי.