בגיל 5 הפכתי למשקפופרית.
ד"ר גלפר קבע שהראייה שלי דפוקה ושיש לי גם צילינדר וזכיתי לקבל
את המשקפיים הראשונים שלי : זוג עיגולים ענקיים וורודים. בזמנו מאוד התרגשתי לקבל
משקפיים. אני חושבת שפשוט שמחתי שאני לא אהייה מהילדים שנאלצו להסתובב ברחובות
ובגני הילדים עם רטייה אחת כדי לשפר את עינם העצלה.
ההתרגשות והשמחה לא נמשכו יותר מדיי זמן. זה לא שהילדים האחרים העליבו
או הקניטו אותי. אף אחד מעולם לא כינה אותי "משקפופרית" או
"אבו-ארבע", ואפילו היו לי לא מעט חברים עם משקפיים.
זה פשוט שאני הרגשתי איתם מאוד מאוד מכוערת. אני זוכרת את עצמי מנסה
לשפר לעצמי את המראה, מורידה את המשקפיים ומגששת את דרכי באפילה. הייתי משקיעה
באיפור, מרוצה מעצמי, ואז מתבאסת שאני צריכה להרכיב את המשקפיים. אמא שלי טענה שמי
שיפה – תהייה יפה גם עם משקפיים. אבל תהיתי איך אפשר להיראות יפה כשיש לך משהו
שתקוע לך באמצע הפרצוף.
בגיל ההתבגרות (שאצלי היה מאוד נוראי גם ככה ) זה הקצין והתחננתי
להורים לעדשות מגע (לייזר בחיים לא היה לי אומץ לעשות). בסוף כיתה י"ב הם
נכנעו ולא הייתה מאושרת ממני! קיבלתי עדשות מגע ומאז בערך לא הורדתי אותן. היו לי
איזה זוג משקפיים מכוער ודק מסגרת- שמיועד רק לבית ול"יתר ביטחון".
ה"יתר ביטחון" במרכאות, כי לא משנה מה- לא היה שום סיכוי שארכיב את
המשקפיים מחוץ לבית.
לא משנה אם עברו 12 או 14 שעות, אם העיניים שלי היו
עייפות/רגישות/דומעות/כואבות- לא הורדתי את העדשות. אפילו בטירונות, בשיא הזוהמה ושאי
אפשר היה להוריד את העדשות – לא נכנעתי למשקפיים. למזלי הייתה לי דלקת עיניים בערך
פעם אחת בחיים וזה היה סבל בל יתואר- המחשבה שאני יוצאת לרחוב עם משקפיים! ידעתי
שאם תהייה לי שוב דלקת- אני לא אצא מהבית, כי אסור שמישהו יראה אותי עם משקפיים.
משקפיים תמיד נראו לי כאביזר יפה, מדליק ואפילו סקסי- אבל פשוט לא
עליי.
לפני שבועיים בערך, הסתובבתי עם אמא ואחותי בעזריאלי. בניגוד אליי,
אחותי ממש אוהבת משקפיים והיא מחליפה אותם לפי המצב רוח. היא בחרה לעצמה זוג, ואני
התחלתי סתם למדוד כל מיני זוגות תוך כדי. ואז בסוף מדדתי איזה זוג משקפיים, והן
אמרו שזה ממש יפה והגיע הזמן שיהיו לי משקפיים נורמליים. מפה לשם, החלטתי לקנות
והתוצאה לפניכם.
העזתי להצטלם, ואפילו להעלות תמונה!
נראה לי שזה דווקא נחמד, לא?
כינוי:
.Fake Reality
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
