עדיין לא מצאתי עבודה.

לפני שבוע היה לי מרכז הערכה וזימנו אותי השבוע לריאיון נוסף.

הגעתי לראיון רק כדי לשמוע שאני לא מתאימה למה שהם מחפשים, אבל יש להם תפקיד אחר שיתאים לי, שהתקן שלו מתפנה רק ב1.3.

ניסיתי להראות למי שראיינה אותי  שאני לא מאוכזבת, ואמרתי לה שבמידה וזה יהיה רלוונטי אני אשמח לעבוד אצלם.

היא הייתה מאוד לבבית והחמיאה לי המון, ואני יודעת שזה לא אומר כלום – אבל זה מתסכל.

בכל זאת, פיניתי לי זמן. התלבשתי,התאפרתי, נסעתי באוטובוס. הייתי מלאת מוטיבציה וחשבתי שאולי אני אצליח להרשים אותה, ואולי ביום ראשון כבר תהייה לי עבודה. זה גם היה מקום שממש התחברתי אליו. ופתאום קיבלתי מעיין סטירה לפנים.

היום גם הייתי בראיון עבודה.

הייתי צריכה לנסוע כל הדרך לרמת גן, והרגשתי שלא הלך לי משהו. הרגשתי שאין לי תשובות טובות לתת לה ושאני יוצאת מעפנה.

נסעתי הלוך ושוב מחיפה לרמת גן (כי שם ההנהלה שלהם). בזבזתי המון שעות וגם כסף על נסיעות, לראיון של כולה עשרים דקות – חצי שעה. והייתי חייבת לעשות פיפי ולא היו שירותים בשום מקום (גם לא בתחנת רכבת!). וקניתי סנדוויץ בגודל של ביס שעלה 12ש"ח, שאפילו לא אכלתי בסוף. וגם לא היה לי כסף קטן בכלל.

הייתה לי תחושה שכל היקום נגדי והחזקתי את עצמי שלא לפרוץ בבכי מטורף ברכבת.

כן, נחמד לי להיות בבית. זה כיף שאני יכולה כל בוקר ללכת לחדר כושר או לפילאטיס, שאני קוראת ספרים, שאני יכולה לעשות מה שבא לי. אבל מצד שני הספרים והבילויים עולים כסף. ויש ימים שמאוד משעמם לי ואני משתגעת.  הארון שלי צועק לבגדים חדשים וקצת יותר ייצוגיים- ואני לא יכולה לקנות. ויש לשלם ביטוח וטסט לאוטו וצריך לקחת את החתולות לוטרינר ולקנות להן עוד מנשא בשביל זה. ולא נשכח את כל ההוצאות השוטפות של הבית. נכון ששמנו סכום בצד ממה שקיבלנו לחתונה והיה לי עוד חיסכון – אבל אני לא רוצה לגעת בזה. אנחנו חייבים את זה לאולי התחלה של משכנתא.

וברור לי שזה תהליך, ושזה לא אומר עליי שום דבר. ואפילו מחר יש לי ראיון המשך במקום אחר. ואפילו קיבלו אותי לאיזה משרד – אבל אני גם לא מתחברת כל כך לעבודה וזה גם שכר שמתקרב למינימום. מילא אם לפחות העבודה הייתה מלהיבה אותי אז הייתי מוכנה להתפשר על שכר, או לפחות השכר היה נורמלי אז הייתי מוכנה להתפשר על משהו אחר.

וכנראה אני אלך לחתום בלשכה. ניסיתי להימנע מזה, כי אני שונאת להתעסק בדברים האלו ושונאת לבקש עזרה. אבל כנראה שאין לי ברירה.

זה גם מעכב אותי. אותנו. כל עוד אין לי עבודה – אי אפשר לחסוך שקל. הבנק אפילו לא יסתכל עלינו אם נרצה לקחת משכנתא. אנחנו חושבים שבעוד שנה נתחיל לעבוד על ילד. אבל על זה בכלל אי אפשר לחשוב- כל עוד אין לנו אפשרות כלכלית ואין לי עבודה יציבה שלא תפטר אותי. הרי גם ככה זה שאני אישה, וזה שאני נשואה- רק לרעתי.

אני קצת מרגישה כמו איזה כישלון. הייתי חכמה גדולה שעזבתי את המקום הקודם שלי. אולי הייתי בדיכאון מהשעות ומהנסיעות, אבל לפחות היה לי כסף. ולפחות הרגשתי דיי מוערכת, ושאני שווה משהו ושאוהבים אותי.

אולי אני לא כזו טובה כמו שחשבתי.

אולי עשיתי טעות, שאני לא יודעת ולא מצליחה לתקן.