ביום חמישי שעבר הוזמנתי לריאיון המשך במקום עבודה מסויים.

זה באמת היה ריאיון המשך - אבל גם הודיעו לי באותו היום שהתקבלתי לעבודה.

בהתחלה הייתי מאוד נרגשת וגאה בעצמי. הרגשתי שאני מגיעה למקום של "גדולים", לעבודה רצינית. אפילו הלכתי לקנות שלושה זוגות מכנסיים חדשים (כי אסור ג'ינס) ושתי חולצות בסגנון מכופתר.

אבל יום אחרי זה- הייתי בדאון לגמרי. הרגשתי שאני לא מספיק טובה, לא מספיק מוכשרת, שסתם עשיתי רושם טוב בראיון אבל מבפנים אני כלום. התחייבתי לעבוד בין השעות 8-18 ומאוד כעסתי על עצמי שהסכמתי לזה. הייתי ממש בחרדות, במצב רוח רע ולא הפסקתי לבכות כל הסופ"ש.

רק רציתי שלא יגיע יום ראשון.

על תחילת הבוקר של יום ראשון - דיברתי עם האחראית והסברתי לה שאני לא מסוגלת לעבוד 10 שעות כל יום. היא נראתה קצת מאוכזבת או כועסת... אמרתי לה שפעמיים בשבוע אני מוכנה להישאר עד 18. עם כל הכבוד, יש לי חיים פרטיים. הרי עזבתי את מקום העבודה הקודם שלי בגלל שלא היו לי חיים מעבר לעבודה. היא צריכה לקבל את האישור של המנהל לזה (והאמת שעדיין לא קיבלתי תשובה). אחרי גם 8 שעות אני כבר לא מרוכזת - אז 10?! (אמנם משלמים לי על זה שעות נוספות- אבל בכל זאת. לבריאות הנפשית שלי אין מחיר). אני מקווה שזה באמת יסתדר. 

מדובר בעבודה אדמיניסטרציה- עם נגיעה מאוד גדולה לעולם הגיוס וההשמה (מבלי להיות רכזת השמה!), שזה תכלס קשור למה שלמדתי. אפשר ללמוד הרבה ולהתפתח. גם לחזור אחה"צ הבייתה זה תענוג. הייתי רגילה לחזור רק ב21 בערב הבייתה, וגם בכל העבודות הקודמות שלי - תמיד עבדתי בערב. רק במקרים חריגים עבדתי בבוקר.

והכי כיף- רק אוטובוס אחד! לוקח לי חצי שעה להגיע לעבודה או הבייתה, וגם התדירות של הקו מאוד גדולה- בעיקר בשעות הבוקר. ממש שינוי מרענן אחרי נסיעות של שעה- שעה וחצי בשני אוטובוסים.

ומעבר לזה - אין שירות לקוחות! מתעסקים רק עם לקוחות פנימיים. זה יתרון ענק. תמיד עבדתי בתחום של שירות לקוחות, ולמרות שהייתי מאוד מאוד טובה בזה- זה קצת שחק אותי.

השבוע הראשון היה מאוד לא קל עבורי.

מי שאמורה לדאוג לחפיפה שלי - טסה במפתיע לחופשה. אמנם ישבתי לצד מישהי והיא קצת הסבירה לי והראתה לי מה היא עושה - אבל זה לא משהו שלוקח יותר מדיי זמן. גם הרגשתי שזה שאני יושבת לידה ובוהה לה בצג המחשב- קצת מעיק עליה. אז רוב הזמן ישבתי חסרת מעש. והתחרפנתי. אני יושבת באזור פתוח, בלי מחשב, כשכולם עוברים לידי... וכל הבכירים רואים שאני יושבת ומתעסקת בטלפון שלי. וזו הרגשה מאוד לא נעימה, ואפילו מתסכלת. מדיי פעם נתנו לי לעשות דברים קטנים... אבל רוב שעות היום ישבתי כמו עציץ וחיכיתי לשעה 17. היום נתנו לי לתייק לא מעט מסמכים, לסדר קלסרים ולגרוס... אז זה דיי העביר לי את הזמן. לא אכפת לי לעשות את זה - העיקר לעשות משהו. אני מקווה ששבוע הבא הדברים קצת יהיו יותר מסודרים.

מבחינה חברתית - כולם מאוד נחמדים אליי ויוצא לי לדבר עם אנשים. אני מניחה שזה ייקח קצת זמן עד שאני אסתגל. אני קצת מרגישה בודדה כי אני לא באמת מכירה אף אחד, ואני דיי ביישנית ולא כל כך טובה בסמול טוקס. אני מקווה שגם זה יסתדר.

היה קשה לי לקום ב-6 בבוקר. לא פשוט לקום בחושך, לבזבז הרבה זמן בלמצוא את הבגדים שלי (כי אני לא רואה כלום). זה גם עוד יותר מבאס לקום כ"כ מוקדם בהרגשה שאת עציץ.

כן השתדלתי להמשיך בפילאטיס ובחדר כושר - הלכתי פעמיים לפילאטיס ופעמיים לחדר כושר (במקום שלוש פעמים), אמנם קצת קיצרתי את האימון, אבל זה עדיף מכלום. אני כנראה צריכה להתרגל, אבל אני שמחה שאני לא מוותרת לעצמי. תכלס- מה אני אעשה בבית?

הבית לא נראה כמו שאני אוהבת. אני כן מקפידה כל יום לנקות את הספות מהשיערות של החתולות ולהעביר מטאטא או כשיש לי זמן - להפעיל את השואב הרובוטי ( לצערי יש לי קרע בשטיח, והשואב פשוט "אוכל" את הקרע הזה ונתקע עליו. ככה שאי אפשר להשאיר את השואב בלי השגחה, ולא תמיד יש לי כוח בערב לשמוע את הרעש שהוא עושה), למרות שהבית נראה בסדר גמור, הסטדנרטים שלי גבוהים- ואני אוהבת שהבית מסודר טיפ-טופ ולשטוף את הרצפה פעמיים בשבוע... אני מקווה שאני אתגבר על זה. אז הנה, אני עכשיו אנצל את הזמן לנקות כמו שצריך (והנה, עוד פלוס: כשהייתי עובדת בימי שישי, הייתי מנקה את הבית בחמישי בערב. כן, נכנסת ב21 בערב ואז מתחילה עם הניקיון...).

מחר אני הולכת להסתפר ולצבוע את השיער, וליהנות כמו שצריך מהסוף-שבוע.

אני מקווה באמת ששבוע הבא יהיה הרבה טוב.