הרבה מחשבות והרבה דברים הצטברו בזמן האחרון.

ודווקא כשאני רוצה לכתוב, קשה לי למצוא את המילים. בעבר הייתי רגילה לעדכן כל כמה ימים, או לפחות פעם בשבוע.

הכל היה זורם לי. ופתאום זה קשה לי. כבר כמה ימים שהפוסט הזה תקוע לי בראש, ואני לא מצליחה לכתוב. אז אני פשוט אתחיל.

יש לי פז"פ של חודשיים בעבודה. מבחינה חברתית הכל בסדר. אבל מבחינה מקצועית - קשה לי. אני עוד עושה טעויות של טירונים, וכל פעם כזו - פשוט בא לי לבכות. אני מרגישה לא יוצלחית ושעוד רגע יפטרו אותי. כל הזמן יש עוד משימות ועוד משימות, ויש גם דברים שלא תלויים בי- שאני לא יכולה או לא יודעת לעשות. אבל זה לא מעניין אף אחד. מה גם שמדובר בתחום לא פשוט שממש רחוק ממני. אני באמת מנסה להיות הכי בסדר, הכי יעילה, לעבוד מסודר עם רשימת מטלות, לעשות כל מה שמבקשים ממני. כל בוקר אני מרגישה כאילו אני יוצאת למלחמה. גם ככה הבקרים שלי איומים. אני לא ישנה טוב- אז קשה לי לקום בבוקר. אין לי פינה אחת לעצמי להתארגן בה. אני מרגישה שאני מבזבזת זמן על שטויות- אני צריכה להתלבש בחושך (כי בעלי עוד ישן בבוקר) ולסדר את השיער בחושך. ואני מבזבזת זמן בלמצוא בחושך את הבגדים ואת הדברים שלי, להדוף בבוקר את החתולות שתמיד זקוקות ליחס ופינוקים, ללכת עם האיפור למקלחת (שממש לא נוח להתאפר שם, ותמיד אני צריכה לנקות את השיש לפני כי בגלל המבנה של הכיור כל הזמן רטוב שם), ואז לחזור עם האיפור לחדר. ולפעמים אני מגלה שמה שלבשתי לא נראה טוב/מקומט/יש עליו כתם. אני גם ככה לא בנאדם של בוקר, ועוד יותר מעצבן אותי שאני לא יכולה להתארגן בשקט ובנחת כמו בנאדם. וגם בעבודה עצמה - אני הרבה פעמים בתחושת חרדה שמשהו יקרה/יתפקשש/יטילו עליי משהו שאני לא יודעת לעשות. מעצבן אותי שאני לוקחת הכל ללב, שגם מחוץ לשעות העבודה אני חושבת על העבודה. אני יודעת שאני סתם מעצימה את התחושות שלי, ואולי אני מגזימה. אבל נמאס לי להרגיש ככה ולהתפוצץ מבפנים.

אני גם מקווה שעשיתי את הבחירה הנכונה. הרי באוקטובר הבחורה שהחלפתי לחופשת לידה אמורה לחזור. ואז באופן עקרוני - אני אמורה לעזוב, אלא אם כן משהו יקרה. אני מקווה שהדברים יסתדרו, אבל מבאס אותי לחשוב שאני כל כך מתאמצת ומנסה באמת להבין וללמוד כמה שיותר , ושעוד כמה חודשים אני אולי אעזוב. זה חוסר ודאות כזה. ועוד כמה חודשים - שוב פעם להתחיל במסע המייאש של מציאת עבודה חדשה. ואז להתחיל להתרגל מחדש לעבודה חדשה ואנשים חדשים וסביבה חדשה. ואני כל כך שונאת שינויים. וזה במידה ואני אמצא בקלות עבודה. מה יהיה אם אני לא אמצא ושוב אשאר מובטלת? 

וזה קצת מעכב ומבאס אותי. אולי זה בגלל שכל הסביבה בהיריון ולידה - אני מרגישה שגם אני רוצה.  אבל אני לא יכולה בכלל לחשוב על זה- כל עוד אני עובדת זמנית. כי הרי, מי ייקח אישה בהריון לעבודה? וגם אם תהייה לי עבודה חדשה - אני גם לא אוכל להיכנס להיריון יותר מדיי מהר, כי יכולים לפטר אותי.

לפני שבועיים חמותי צעקה עליי בפומבי.

היא אמרה שאני אף פעם לא עוזרת לפנות אחרי האוכל. וזה כל כך לא נכון! אני לא איזה פרינססה. ההורים שלי חינכו אותי תמיד לעזור בבית ובטח ובטח בבתים של אחרים. מאז שאני ילדה- כשאני מתארחת אצל משפחה/חברות /בני זוג- אין דבר כזה שאני לא אעזור. 

ועוד דבר- הרבה פעמים  בעלי מוריד את הצלחת שלו ואז הולך לשבת בסלון. אבל רק עליי צעקו. התחלתי להגיד שזה ממש לא נכון, אבל היא פשוט שטפה אותי! ואז גם אבא של בעלי התחיל להגיד שאני לא "בדיוק עוזרת" ובעלי בכלל לא הגן עליי. תוך כדי הוא הלך לשירותים. הרגשתי שכדאי שאני אשתוק, כי הדמעות התחילו לעלות ולא רציתי לבכות. רק חיכיתי ללכת משם. בערב פשוט ישבתי ובכיתי וניסיתי לשחזר את כל צעדיי אי פעם ולהבין מה עשיתי לא בסדר.

מה שמעצבן שאני כן מפנה את הדברים. אולי יש דברים שאני לא מורידה, כי אני לא יודעת איפה לשים. זה לא הבית שלי - שאני יודעת איפה הכל מונח ואיך מסדרים. וגם ככה אנחנו אוכלים בחד"פ- אז אין כלים לשטוף, אולי חוץ מכלי הבישול. אז את זה צריך לשטוף? לנקות את המטבח? אני לא יודעת מה... וגם אם היא חושבת שלא עזרתי מספיק - למה לא לבוא ולהגיד לי בשקט, שתינו לבד? 

ולא בא לי לבוא לשם יותר.גם לי יש דברים שמפריעים ולא נעימים לי שאני לא אכתוב כאן. אבל אין לי שום דרך נורמלית להתחמק. בעלי בכלל לא יודע איך אני מרגישה, כי אין לי חשק לפתוח את זה. אולי אני כבר רגילה לשמור את הכל בבטן. 

ולנושא קצת יותר משמח - יש לנו בית.

השבוע העברנו את המשכנתא וקיבלנו את המפתח. מבחינה רשמית יש עוד שני מסמכים כדי שהבית יירשם על שמנו בטאבו.

מחר אנחנו אמורים לסכם את כל הפרטים עם השיפוצניק, ושבוע הבא כבר מתחילים.

בהצלחה לנו.