אני חושבת שהגעתי למסקנה מסויימת בימים האחרונים והיא שנמאס לי כבר.

נמאס לי מאדיר כבר.

אני יודעת, כתבתי את המילים הללו כל כך הרבה פעמים על גבי הבלוג הזה. חצי מהפוסטים שיש פה הם עליו, וזה מוגזם כבר.

אבל  עשיתי את הצעד: מחקתי אותו. יש עליו קו פה ברשימות, הוא כבר לא ברשימת האיי סי קיו שלי – ומי שמכיר אותי יודע כמה קשה לי למחוק אנשים, בעיקר אותו.

אני לא אצטרך לראות את הניק ניים שלו מרצד לי מול העיניים בשביל שלא תעבור לי המחשבה לדבר איתו.

אם הוא ירצה לפנות אליי, לדבר איתי – שיבושם לו. שיעשה מה שהוא רוצה. אני אקשיב לו. ואם הוא יתנצל – ברור שאני אסלח, כי כזאת אני. סולחת לכל אחד, גם אם לא מגיע לו.

אבל אני לא אהייה מושפלת ואדבר איתו.

אני מגרדת כל טיפת כבוד עצמי שיש לי, ואני לא אפתח בשיחה, לא אתחנן אליו שידבר איתי. אם הוא בוחר לנתק את הקשר בצורה כל כך מוזרה – בעייה שלו ולא שלי.

אני לא זאת שצריכה להתחיל לדבר איתו.

אתם יודעים מה? נמאס לי כבר לספוג.

נמאס לי.

אני לא כועסת שהוא נפרד ממני. אף אחד לא חייב לאהוב אותי, אף אחד לא חייב להישאר איתי בקשר אם הוא לא רוצה. אבל אני שונאת שמשקרים לי. והצורה בה הוא עושה את זה והסיפור המגעיל שהיה מאחורי הכל – זה הכעיס אותי. וגם היחס שלו אליי אח"כ. טוב נו, אני מודה, גם אני התנהגתי אליו בצורה לא יפה, אני לא מלאך ויכול להיות שהגיע לי קצת.

אבל אז השלמנו, אבל גם אז- הוא התייחס אליי בצורה מזלזלת. הוא התייחס אליי רק כשהיה לו נוח. וכמה אני בכיתי? וכמה אני סבלתי? המון. אבל אף פעם לא אמרתי לו כלום, כי חשבתי שאין לי זכות שיתייחסו אליי כמו אל בנאדם.

ואז גיליתי שהוא בגד בחברה שלו. וכשאמרתי לו שאני יודעת – הוא החליט שאני משקרת, מדמיינת, לא מבינה נכון. הוא האשים אותי בכל הצרות והתסכולים שלו, והכריח אותי להתחיל להגיד שזה לא נכון למי שכבר סיפרתי.

הוא יכל להגיד לי "זה לא עניינך, אל תדחפי את האף, זה לא אמור להיות אכפת לך מה אני עושה ומה אני לא" או משהו כזה, וכן, הייתי מתרגזת, אבל תכלס – זה נכון. זה לא ענייני.

אבל לא, הוא החליט שאני משקרת, למרות ששנינו יודעים שזה נכון.

הוא יודע שאני לא משקרת, רק לא שמרתי את השיחה הארורה ההיא באיי סי קיו ברוב טמטומי. (ואני תמיד שומרת שיחות חשובות!). ככה שאין לי הוכחות. אבל לא צריך הוכחות.

כי כשבחורה מספרת לי שהוא נגע בין הרגליים – אני לא רואה שום דרך להבין את זה. ממש לא.

ואיך זה שחופית יודעת, מורן יודעת וחופית אמרה לי שאפילו אולג יודע – וזה ממש לא ממני. זה מהמקור שסיפר לי את זה, אותה בחורה שהוא בגד איתה בחברה שלו.

וזה לא רק הם. יש עוד אנשים שיודעים, והפעם זה לא ממני – אני רק סיפרתי לשלושת החברים הכי טובים שלי וכתבתי את זה כאן. ובכלל, הבלוג הזה זאת הוכחה – כי כתבתי על זה כבר עוד לפני שסיפרתי לו, ובבלוג הזה אין צנזורה. לא הייתי כותבת פוסט סתם.

נכון, אני מדמיינת. אז אם אני מדמיינת איך זה שחופית (עוד מזמן) אומרת לי שגם היא יודעת על זה?! מאלוהים?! רוח הקודש התגלתה לה וסיפרה לה?!

לא נראה לי.

הבנאדם השפיל אותי ברמות, גרם לי להרגיש כאילו רצחתי בנאדם, גרם לי להרגיש מפגרת, והוא הוציא את עצמו כקורבן. כמסכן. ואני ישבתי ובכיתי ולא למדתי לבגרות בהיסטוריה בגלל זה.

תלמד לקחת אחריות על המעשים שלך, חתיכת אדיוט!

אולי יום אחד זה ייפלט לי בזמן שאני אהייה שיכורה. כולם יודעים שכשאני שיכורה אני אומרת את כל הדברים שאני יודעת, ולא שטויות. ששיכורים אומרים אמת לא? אז אופס, זה ייפלט לי. ומי שיודע שזה נכון – יידע שאני לא משקרת.

הייתי אמורה להבין שזה לא מגיע לי.

הייתי אמורה לעזוב אותו, להמשיך הלאה.

אבל לא עשיתי את זה.

אני סמכתי עליו. אני בטחתי בו. אני האמנתי שבאמת אכפת לו, שאני באמת... באמת חשובה לו. הוא אמר לי שאני חשובה לו! הוא אמר לי שאני תמיד יכולה לסמוך עליו!

אני סיפרתי לו על הבלוג הזה. אני סיפרתי לו כל כך הרבה דברים אישיים.

ומה קיבלתי? כלום.

אולי הוא נהנה מזה, אולי זה עושה לו משהו לאגו הגברי שלו, אולי הוא אוהב שיש מישהי שתמיד הוא יוכל לדרוך עליה. אולי זה קטע סדיסטי כזה שיש לו.

אבל אני לא כועסת עליו.

אני כועסת עליי.

שאני פוסטמה.

כמה שיחות היו לי עם הילה ומור על זה? המון.

ומה הן אמרו לי? אותו הדבר.

שהוא דופק לי את השכל.

שהוא לא שם עליי.

שאני תמימה.

שאני מרשה לו להתנהג אליי ככה.

ואני לא הקשבתי להן אף פעם. כי למה שהדר תעשה בשכל ותקשיב לאנשים היחידים שבאמת אכפת להם? לא. הדר תאמין למי שלא ראוי לאמונה.

ולכן הדר תפגע.

וזה מגיע לה.

וכשהוא ניתק איתי את הקשר בצורה כזאת כואבת לפני חודש ומשהו, אני נפגעתי.

כי אני סמכתי עליו שבאמת אכפת לו, שאני באמת חשובה לו.

אני האמנתי שהוא יהיה שם תמיד.

אבל כנראה עשיתי טעות.

ומה שעצוב הוא, שאני בטוחה שלא אכפת לו. אני בטוחה שטוב לו בלעדיי. אני בטוחה שהוא לא חושב עליי, לא אכפת לו ממני, ואם זה ככה – אז זה היחס שהוא צריך לקבל ממני.

פעם אלון אמר לי בקשר לזה, עוד בכיתה י"א – "אל תשחקי באש. את תכווי".

ונכוויתי.

ואני חושבת שזה בגלל  שאני עד כדי חסרת ביטחון ועד כדי כך לא מעריכה את עצמי – אז אני מרשה לו להתייחס אליי ככה.

אני לא מאמינה שמגיע לי משהו יותר טוב.

אני לא כל כך יפה, אין לי גוף משגע.

אני לא מיוחדת, אני לא כובשת, אני לא כריזמתית.

אין בי כלום.

אני סתם בנאדם ממוצע ורגיל ולא נחמד במיוחד וגם לא נורמלי.

אני חצי אנורקסית,

אני מדוכאת,

אני חותכת את הורידים שלי,

התדמית שלי היא של הילדה המפגרת שמזדיינת עם כולם (אני בטוחה שזה מה שכולם חושבים עליי),

אבל לעזאזל!

אני גם בן אדם!

גם לי יש רגשות!

מגיע לי שיתייחסו אליי יפה!

בכבוד!

לא שמישהו יגיד לי "מסוכן לי להתקרב אלייך". לא שמישהו יגיד לי שהוא רק לוקח הפסקה קטנה ובעצם לא חוזר לדבר איתי.

לא שמישהו יעליב אותי ויפגע בי, וישקר לי בנוסף לכל.

אם החברה שלך אמרה לך לא לדבר איתי – אז תגיד שזה מה שהיא אמרה לך!

אל תחרטט!

אבל כבר לא אכפת לי.

אני לא אתעסק עם זה יותר.

שיעשה את השיקולים שלו.

אני לא יכולה ככה יותר.

ואם באמת לא אכפת לו, ואם באמת הוא לא רוצה אותי בחיים שלו – שיבושם לו.

רק שלא יצפה ממני שאני אתחנן לפניו, כי זה לא יקרה.

אני לא משפילה את עצמי יותר.

אני אישה חזקה.

נכון?

מה כבר ביקשתי.....