אז נתחיל מהסוף: שבוע הבא אני מתחילה עבודה חדשה.

ועכשיו נחזור להתחלה.

עבדתי במקום נחשב מאוד בתחומו, אחד מהטובים בארץ ובעולם. המשרד מעוצב, התנאים נחשבים לטובים, אנשים איכותיים. אבל הייתי כבויה.

כל זה לא שינה את העובדה שמאוד לא נהניתי בעבודה- הייתי מזכירתו של אחד מהמנהלים הבכירים. התפקיד לא ממש עניין אותי. היו ימים של לחץ, אבל רוב הזמן היה לי דיי משעמם. מה גם שאני חושבת שזה לא מתאים לי להיות מזכירה/עוזרת אישית, גם לא התחברתי לתחום.  ויותר מזה - פשוט לא הסתדרתי עם הבוס שלי. הרבה פעמים הרגשתי שאני לא מסוגלת לתקשר איתו. הרבה פעמים הוא היה מתייחס אליי בזלזול, מקטין אותי. גורם לי להרגיש מטומטמת. היה זורק לי הערות ציניות מעליבות. גרם לי להרגיש שכל מה שאני אעשה - זה לא בסדר. היו פעמים שהרגשתי ממש מושפלת. הוא לא היה עושה את זה מרוע. הוא לא איש רע. הוא תמיד נתן לי חופש/לצאת מוקדם כשהייתי צריכה. לא היה יושב לי על הראש. אבל פשוט אין לו יחסי אנוש. זה הגיע למצב שניסיתי להימנע מלדבר איתו. כל פעם שהיה מגיע למשרד, כל פעם שהיה קורא לי - הייתי בחרדות של "הנה תכף תבוא ההשפלה, תכף ייתנו לי על הראש". אין לי בעיה עם ביקורת, אין לי בעיה עם בוס שדורש. אבל יש דרך להגיד את הדברים. לפני שבוע הוא ממש צרח עליי בטלפון ופשוט נשברתי ובכיתי במשרד. הרבה פעמים החזקתי את עצמי במשרד לא לבכות ופעם אחת הלכתי לבכות בשירותים. אבל הפעם פשוט לא התאפקתי. יצאתי החוצה מהבניין והלכתי לבכות. 

יכול להיות שזה גם עניין של אי התאמה. אני בחורה עדינה ורגישה, לא יעזור. זה האופי שלי. נכון שעם הזמן למדתי לפתח אסרטיביות ומרפקים ותמיד עבדתי בשירות לקוחות (שזה דורש אסרטיביות), אבל באופיי אני עדינה. והאמת - שאף פעם לא נתקלתי בזה. גם לא בצבא. יכול להיות שהוא היה צריך מישהי מבוגרת, אגרסיבית, שתעמיד אותו על מקומו. מאז ומעולם קיבלתי פידבקים חיוביים על העבודה שלי. אני אחראית, מסודרת, אני שירותית, יש לי יחסי אנוש טובים, אני לומדת מהר את העבודה. אני נאמנה מאוד למקום העבודה, אני לא מסוגלת להוציא מחלה כדי ללכת להסתובב בקניון. אפילו כשאני חולה אני מגיעה לעבודה (אם כי בזמן האחרון למדתי כן לקחת ימי מחלה כשאני זקוקה לזה). אני לא זורקת זין ולא מזלזלת. וכאן פשוט הרגשתי שאני חסרת תועלת בכלל. וזה עוד עם העובדה שידעתי שאני סה"כ זמנית.

לשמחתי מצאתי עבודה יחסית מהר. וביום ראשון התפטרתי. הבוס שלי מאוד מאוד לא אהב את זה, אפילו דיי יצא עליי. העדפתי לא להגיד לו שהוא פוגע בי ולא טוב לי - כי ידעתי שאני אבכה וידעתי שזה לא יזיז לו. אחר כך דיברתי עם מנהלת משאבי האנוש אצלנו וסיפרתי לה את כל הסיפור והיא הבינה.

אנשים ניגשו אליי - ואמרו שעשיתי בשכל, וכל הכבוד לי, ואיזה ביצים יש לי ושהם גאים בי.  חלק מהאנשים גם ראו איך אני נפגעת והבינו אותי לגמרי. הסתבר לי גם שאני לא היחידה שהרגישה ככה, ואני לא היחידה שקיבלה קיתון רותח של עצבים כשהיא עזבה- כאילו זה לא לגיטמי לעזוב מקום עבודה, כאילו אנשים לא עוזבים עבודות כל הזמן. 

זכיתי להרבה מחמאות חמות ולהרבה פידבקים חיובים- בעיקר היום, היום האחרון שלי במשרד. קניתי עוגות כדי להיפרד יפה מכולם, סה"כ אהבתי את הצוות ויש אנשים שנקשרתי אליהם.  חלק מהאנשים גם ידעו כמה היה לי טוב וראו שאני כבויה ומדוכאת וניסו לעודד אותי כל פעם. להפתעתי הבוס שלי התקשר ואמר לי הרבה דברים יפים ואפילו טיפים להמשך הדרך. מאוד הופתעתי - איפה היית עד עכשיו? בכל מקרה הודיתי לו ואמרתי לו שאני מעריכה אותו. העדפתי לגמור את הסיפור יפה. היה לי עצוב להיפרד מכולם ומאוד התרגשתי. בכל זאת, אני לוקחת את הדברים החיוביים והטובים ואת האנשים המקסימים שהכרתי. 

שבוע הבא אני מתחילה עבודה חדשה. אז כן, השכר יותר נמוך (אם כי אמרו לי שלאחר כמה חודשים יהיה מה לדבר על העלאה בשכר) ואולי התנאים קצת פחות  נוצצים- אבל כשהגעתי לראיון הראשוני הייתה לי תחושה ממש טובה, שהמקום מוצא חן בעיניי, וגם התפקיד. גם תפקיד אדמינסרטיבי, אבל גם משלב אנשים. אני תמיד חוזרת לפן של שירות הלקוחות - כי זה מתאים לי ואני טובה בזה. אחד מהדברים שהבוס שלי אמר היום זה שיש לי צד בינאישי חזק מאוד והוא צודק. 

כמעט שנה עברה מאז שעזבתי את מקום העבודה הקודם שלי. לקח לי זמן למצוא את עצמי, אבל לראשונה אני ממש בתחושה טובה, תחושה שהדברים יסתדרו והעבודה הזו תביא איתה הרבה דברים טובים. חזר לי הבטחון העצמי, החיוך, ואני ממש נרגשת ושמחה להתחיל, וזה משהו שלא הרגשתי כבר הרבה זמן. אחלו לי בהצלחה.