כל כך הרבה פעמים בהיתי במסך הלבן, רוצה לכתוב ולא מצליחה.

המקום הזה הפך חשוף מדיי עבורי. 

אני מרגישה שאני לא יכולה לכתוב את הכל, ומה שאני אכן יכולה - נראה לי משעמם, שטחי וסתמי.

אני יכולה לכתוב על השגרה, שגרה של עבודה ובית. אבל מה זה כבר מעניין?

מתחת לפני השטח קורים דברים. יש מחשבות, רגשות, תהליכים ופחדים שאני שומרת לעצמי.

אני מפחדת שהדברים יגיעו לידיים הלא נכונות.

שאנשים יבינו אותי שלא כראוי, או שייעלבו.

או גרוע מכך - שזה יבוא נגדי כמו בומרנג. נהייתי קצת פראנואידית.

יש דברים שמצד אחד מאוד הייתי רוצה לשתף את הקוראים האנונימייים, אבל מצד שני לא הייתי רוצה שהקוראים הלא אנונימיים ישותפו.

חשבתי להפוך את הבלוג לפרטי. אבל אני תוהה האם באמת מישהו יקרא כאן. זה לא שאני "זונת סטטיסטיקות"- זה כבר מזמן לא מעניין, אבל הייתי רוצה לדעת אם אני אכתוב לעצמי או שיהיו אנשים שיקראו. גם אם בשקט, מבלי להגיב.

אופציה נוספת זה לסגור ולפתוח אחד חדש.

אבל אני לא באמת מסוגלת. "פייק ריאליטי" זו אני. זה חלק ממני. להתחיל מחדש נראה לי מפחיד.

יותר מזה- העבר שלי, החוויות שלי, ההתבגרות שלי, המהות שלי - הכל כאן.

אני לא מסוגלת לנטוש.

או שאולי אני צריכה לשים פס על העולם ולכתוב מה שאני רוצה מבלי לדאוג מהשלכות?