עד הודעה חדשה.

אם בכלל אטרח לכתוב כאן.

וברגע אחד, בשנייה אחת, נדמה שכל העולם חרב עליך.

ראיתי את זה אצל בלוגרים אחרים, אבל לא האמנתי שזה יקרה לי.

אז כן, אדיר קרא כאן.

ולא רק זה.

הוא הפיץ את הבלוג שלי, ואני יודעת שרויטל, דרור (לא בטוח), פנינית, מורן קראו.

אני לא יודעת עוד מי עוד.

היחידה שאמרה לי, זאת הייתה חופית.

חופית הייתה הבנאדם ההגון היחיד.

אני לא יודעת למה הוא עשה לי את זה.

ממש לא.

התיאוריה של הילה היא שכנראה החברה שלו קראה את הפוסט הקודם וזרקה אותו לעזאזל.

והוא התעצבן עליי.

אבל אני לא אשמה.

מעולם לא נתתי לו אישור לקרוא כאן.

הוא קרא למרות שאסרתי עליו, למרות שהבטיח לי שהוא לא קורא.

והספקתי לעצור את הכל בזמן.

אני מקווה.

אבל  קראו אנשים. שיודעים עליי עכשיו את הכל.

והם יעבירו את זה הלאה.

ואף אחד, אף אחד לא אמר לי כלום.

תודה לאל שחופית קיימת.

אני הולכת במסדרונות וחושבת מי לעזאזל יודע עליי הכל.

אני לא יודעת מה לעשות.

אני זועמת.

אני מאוכזבת.

אני כל כך פגועה.

לא הייתה לו שום סיבה לעשות לי את זה. ממש לא.

הנזק כבר נעשה.

אני צריכה לחשוב מה אני עושה הלאה.

כל מה שיכולתי לעשות זה לצרוח ולבכות ולהכות את הרהיטים.

הוא חתיכת חלאת אדם, שקרן.

הוא צריך פסיכאטר.

אני רוצה להתעמת איתו.

אני רוצה להגיד לו את כל מה שאני חושבת עליו.

רק כך אהייה רגועה.

הדגש על להגיד, ולא לשמוע.

לא מעניינים אותי ההסברים שלו,והוא ישמע אותי על אפו ועל חמתו.

ואני אברר מי עוד קרא.

ואני אשאל אותם איך הם העיזו לחבק אותי, לנשק אותי, להסתכל לי בעיניים, אבל להגיד לי שהחיים הפרטיים שלי פרושים לעייני כל – הם לא היו מסוגלים.

אני רוצה להבין מה קורה איתי.

פייק, אוספת את השברים.