השבוע היה שיא של חום ורק אני חולה.

כבר כמה ימים שאני ממש מצוננת והאף שלי סתום. ביום שלישי בערב כבר לא היה לי תיאבון. אתמול התעוררתי בקושי, אחרי לילה בלי שינה כי לא הצלחתי לנשום בגלל האף הסתום שלי. הרגשתי ממש תשושה וחלושה. התחלתי להתארגן לעבודה, אבל לא היה כוח להתאפר ואפילו נעלתי נעליים שטוחות ולא עקבים כהרגלי. בעלי אמר שאני נראית זוועה והוא לא מוכן לקחת אותי. יש לי קטע כזה, שאני מרגישה לא נעים לקחת ימי מחלה. בפעם האחרונה שלקחתי מחלה זה היה לפני כמעט שנה. חשבתי על כל המשימות שיש לי ועל הלקוחות שלי, ועל זה שאני קונטרול פריק ולא רוצה שאף אחת תיגע לי במשימות. אבל בעלי שכנע אותי שאני צריכה לנוח. כל היום ישנתי ושכבתי במיטה ובערב ההורים שלי הגיעו עם מרק. היום בבוקר הייתי אצל הרופאה שאמרה שזה ויראלי ואני צריכה לנוח. מצד אחד אני יודעת שזה בסדר להיות חולה לפעמים ושכנראה הגוף שלי מאותת שאני צריכה מנוחה אבל מצד שני - אני חושבת על העבודה ועל זה שלא נעים לי וביום ראשון יהיה לי עומס מטורף. האמת היא שאני היחידה עם כל כך הרבה תיקים וכל יום הוא מאוד עמוס בשבילי. אני משתדלת לפזר את העבודה ככה שימי ראשון ובעיקר ימי חמישי יהיו רגועים יותר - אבל הנה, יומיים שאני לא נמצאת וביום ראשון כבר יהיה לי ממש עומס שיהיה לי קשה להשתלט עליו. רק בגלל זה אני מעדיפה לבוא חולה.

בכלל, לאחרונה אני פוגשת לא מעט את גורמי הרפואה.

לפני שבועיים קרה לי מקרה לא נעים שבגללו ביליתי במיון.

אחד מהחברים שלנו החליט שלכבוד יום הולדתו ה- 30 הוא חייב לעשות חגיגה מפוארת - וסגר וילה לשישי - שבת. לצערי בדיוק בסופ"ש הזה קיבלתי מחזור. נורא התבאסתי, כי רציתי ללבוש בגד ים ולהיכנס לבריכה ולג'קוזי, לכן החלטתי לנסות להשתמש בטמפונים (גברים, אני מזהירה אתכם להמשך) 

החלטתי לנסות כל פעם להחליף כדי לראות שאני מסתדרת ושזה נוח לי. לפני שיצאנו- שמתי אחד, וקלטתי שחלק מהמוליך - הפלסטיק שעוטף את הספוג עצמו - לא יוצא. נכנסתי ללחץ. פתחתי אריזה נוספת - כדי לראות שאכן יש עוד חלק שאמור לצאת החוצה ואני לא הוזה. הוצאתי את הספוג עצמו- אבל הפלסטיק לא יצא. בדקתי שוב בפח כדי לראות שאני לא טועה ולא מפספסת. ממש נלחצתי. התחלתי לבכות בהיסטריה וכל הגוף שלי רעד. יום שישי בצהריים- הרופא נשים שלי לא עובד, לא ידעתי מה לעשות. בכל זאת זה פלסטיק שתקוע לי בגוף, פחדתי שיפצע או יגרום לי לזיהום. קראתי לבעלי, שגם הוא מן הסתם לא ידע מה לעשות. המרכז של הרפואה דחופה שקרוב אליי - עובד עד הצהריים ופתוח שוב משעה חמש. לכן נסענו למוקד רפואה דחופה בחיפה. כל הדרך בכיתי כי הרגשתי חסרת אונים וממש מטופשת! איך הדברים האלו קורים לי?! קצת התפדחתי להסביר למזכירה למה הגעתי וקצת התפדחתי מהרופא. הם שלחו אותי למיון נשים כי לא היה שם במוקד רופא נשים.

הגעתי למיון, לפניי היו עוד נשים. חלקן בהיריון. ורק אני עם הטמפון המטופש הזה. חיכינו שם שעה, ואני חושבת שאם בעלי לא היה ניגש לאחות ואומר לה שזה ממש כואב לי אולי גם היינו מחכים יותר. לשמחתי זו לא היה רופא, אלא רופאה צעירה וחמודה, אבל בשלב זה כבר לא היה לי אכפת משום דבר, רק רציתי שהפלסטיק ייצא החוצה.

כשהיא הייתה צריכה לשלוף את הפלסטיק החוצה זה ממש ממש כאב, התחלתי לבכות שוב מרוב כאב. האחות שם הייתה חמודה וראתה שכואב לי וליטפה לי את היד.

כל מי שסיפרתי לה על זה - הייתה ממש בהלם, כי זה לא אמור לקרות. מזל שאמא שלי שמעה את זה רק בדיעבד, אחותי אמרה שהיא סיפרה לה והיא כמעט התעלפה. בעלי שלח לחברה מכתב תלונה, והם יצרו איתו קשר וקיבלנו פיצוי ע"ס 400 ש"ח.

בסופו של דבר הגענו למסיבה וראיתי שהבריכה דיי מעפנה. לבשתי את הבגד ים מעל התחתונים ולא ראו שום דבר. בכלל, כל המסיבה הזו הייתה קצת מעפנה. הייתי נורא רעבה וחיכיתי שהאוכל כבר יהיה מוכן. היו שם אנשים שלא כולם קשורים אחד לשני- מכירים יותר בקטע של "שלום-שלום", כל אחד מהם היה ברמת שיכרות או מסטוליות כזו או אחרת. אז כל אחד ישב בפינה שלו, עם ה"חבורה" שלו. ועוד גם היינו צריכים לשלם 300 ש"ח לזוג על התענוג. החלטנו שאנחנו לא ישנים שם- כי אני לא מסוגלת לישון במיטה לא שלי ובטח לא עם עוד אנשים מסביב. אז בשביל לאכול על האש ולשתות קצת אלכוהול (אני בכלל לא שתיתי, בעלי שתה קצת)- אפשר היה לעשות את זה בבית של מישהו. 

בקיצור, הכל היה ממש מיותר ואני עם טמפונים סיימתי.