בחודש יולי 2013 קיבלתי רישיון נהיגה. כפי שקוראיי הותיקים זוכרים, זה היה תהליך ארוך שגבה ממני הרבה כסף, יזע ודמעות.

ומאז לא נהגתי הרבה, ורק אם בעלי יושב לידי, חוץ מפעם אחת שלקחתי את אמא שלי מהבית שלי לקניון (שנמצא בערך חמש דקות נסיעה מהבית שלי).

בהתחלה בעלי מאוד הלחיץ אותי והיו כמה פעמים שהתחלתי לבכות ולהילחץ בנהיגה - מה שעשה לי טראומה.

גם בפעמים שהוא ישב לידי ולא אמר כלום והכל היה בסדר - עדיין הרגשתי שזו מעמסה, שזו מטלה, שממש קשה לי לעשות.

האמת שגם הנהיגה של בעלי דיי מלחיצה, ואמרתי לו את זה הרבה פעמים. הוא נוהג מאוד מהר, נצמד כשהוא עוקף, עובר מנתיב לנתיב כל הזמן. אז נכון שיש לו ניסיון ושליטה, והוא היה פעם שוטר ועבר קורס נהיגה מבצעית - זה עדיין מלחיץ. מה גם שהוא נורא נורא עצבני על הכביש - הוא כל הזמן צופר, מספיק שמישהו קצת מעכב אותו באיזה חצי דקה - הוא ישר מתרגז ומקלל, צופר ומהבהב. יש לו קטע כזה של להיות צודק במקום להיות חכם.

המון פעמים דיברתי איתו על זה, הייתה גם פעם אחת לפני כמה שנים שפשוט פתחתי את הדלת ויצאתי מהרכב. הוא מצידו אמר שהוא מאוד מנסה להיות רגוע ולא להתעצבן. האמת שגם אבא שלו ככה, עצבני על הכביש ואוהב להתפאר ולהתלהב איך הוא פותח את החלון ומקלל אנשים במיטב קללות עסיסיות (שזה כבר ממש דוחה ומרגיז אותי לשמוע, מה ההתלהבות פה?).

בכל מקרה, הזמן הלך ועבר ואני נהגתי פחות ופחות. כל הסביבה שלי, כל מי ששמע שיש לי רישיון, שיש אוטו ושאני לא נוהגת - אמרו לי שאני לא נורמלית וזה לא בסדר ושאני צריכה לתפוס אומץ ולנסוע לבד. הרבה פעמים בעלי ביקש "קחי חברה או את אמא שלך לסיבוב". יעצו לי לעשות סיבוב ברחוב של הבית כדי שאני אתפוס אומץ. אבל לא הייתי מסוגלת. כל כך הרבה אנשים נוהגים. גם סבא וסבתא שלי שכבר חצו את ה- 70 - נוהגים. כל כך רציתי להיות עצמאית, לא להיות תלויה באף אחד, להיכנס לאוטו ופשוט לנסוע ולא הייתי מסוגלת. עד אתמול.

אני ועוד שתי חברות מהעבודה רצינו להיפגש ביום שישי לארוחת בוקר, כדי לחגוג יום הולדת לאחת מהן. אחת מהן  מחיפה, והשנייה גרה לא רחוק ממני ויש לה רשיון - אבל לא אוטו. המטרה הייתה להיפגש באמצע הדרך. יום לפני זה תהיתי איך לעזאזל נגיע לשם ויש גשם, ומה נעשה, והן אמרו לי "יאללה, קחי את האוטו!". אני לא יודעת מה עבר עליי- אבל הסכמתי. בבוקר בעלי הציע לי שהוא ייקח אותי לחברה שגרה לידינו, ואני אחזיר אותו הבייתה - כדי שלא אצטרך לנהוג לבד. החלטתי שאני עושה את זה לבד, שאני חייבת לקפוץ למים אחרת לעולם לא אעשה את זה.

הוא ירד איתי לאוטו, נתן לי הסבר קצר על כל הכפתורים, יצאתי מהחנייה וקלטתי שאני על הכביש. לבד. נוהגת. התתחלתי להגיד לעצמי "יאאאא אני נוהגת!!!" והיה לגמרי, אבל לגמרי בסדר. אני גם אחת שממש לא יודעת לנווט ולא יודעת כיוונים (עד היום בעלי צוחק עליי שבפעם הראשונה שהוא בא לאסוף אותי וניסיתי להסביר לו איך להגיע - הייתי צריכה לתת לאבא שלי את הטלפון כדי שיסביר לו), והדרך שאני מכירה לבית של החברה שלי הייתה חסומה בגלל עבודות, לא נלחצתי, עצרתי בצד, התקשרתי אליה ושאלתי איך להגיע. (אני ווייז לא מסתדרים). וגם בחזור, שמתי אותה בגן של הבנות שלה שנמצא במקום שאני לא מכירה (את הבנות שלה כמובן שלא יכולתי לאסוף מאחר שאין לי כיסאות בטיחות), והצלחתי לחזור לבד.

לא נסעתי על עוקף הקריות, אלא על ההסתדרות (כי לא רציתי לנסוע על 100 קמ"ש ויותר, רציתי לנסוע רגוע), הקפדתי להיות על הימין. ודווקא הייתי מאוד רגועה והתמודדתי לבד.

אני קצת "קונטרול פריק". אני אוהבת להיות בשליטה, אני אוהבת שהכל הולך לפני התוכנית שלי, אני אוהבת וודאות ושונאת שינויים. ונהיגה - יש בה המון שינויים. לא משנה הרי כמה אני אהיה בסדר, אני צריכה לסמוך על אנשים זרים שיהיו גם הם בסדר.

זו גם הייתה אחת הסיבות שלא הצלחתי לעבור טסטסים. בשונה ממבחן "רגיל" שאת יודעת שיהיו כך וכך שאלות, ואיזה סוגי שאלות, ואת רק צריכה לעבור על החומר טוב טוב - נהיגה זה משהו שהוא לא קבוע ומשתנה.

זה גם היה אחד הפחדים שלי - שיקרה משהו ואני לא אדע מה לעשות.

אבל ידעתי. גם שבטעות לקחתי נתיב לפנות שמאלה ברמזור, ובכלל הייתי צריכה שמאלה בפנייה הבאה - ישר חזרתי לימין.

ושהייתה פנייה מסובכת שמאלה - הסתכלתי מה הרכב שלפניי עושה - ופשוט עקבתי אחריו.

הייתי יחסית רגועה ובטוחה בעצמי ופעלתי בהחלטיות.

גם סמכתי על האוטו שלנו. יש לנו אוטו באמת כייפי ונוח לנהיגה- מיצובישי לנסר 2010, ובעיקר בטיחותי. אני לא כמו הבחורות שמתלהבות מרכבים קטנים- אני אוהבת מכוניות גדולות עם עוצמה. (למדתי נהיגה על סובראו B4 טופ והאוטו שאני הכי רוצה זה ניסן קשקאי).

עם החנייה קצת התקשיתי - פעם אחת שעצרתי ליד תחנת אוטובוס לאסוף את החברה קצת נגעתי במדרכה, וגם שהחנינו במגרש חנייה - אז למרות שיש חיישני רוורס ומצלמת רוורס באוטו - קצת התקשיתי להיות ישרה ופעמיים נתקעתי במדרכה, ובסוף חברה שלי חנתה בשבילי.

נכון שכולי רעדתי והיה לי חם שיצאתי מהאוטו - אבל עמדתי בזה בגבורה. חברה שלי אמרה שנהגתי ממש אחלה והיא לא מבינה על מה אני מדברת.

ובכלל, האמת שהיה כיף להיפגש עם חברות. אין לי הרבה חברות בנות.  שנים שלא נפגשתי עם חברות לבד. אני ובעלי ביחד שש שנים - ומאז שאנחנו ביחד התחברנו לחבורה של זוגות - ותמיד שנפגשים זה עם הבעלים (חוץ מהמסיבות רווקות שלנו).

זה היה בוקר שישי כייפי.

אני כל כך שמחה וגאה בעצמי, ירדה לי אבן מהלב. הרגשתי שקפצתי מעל משוכה רצינית וגבוהה בשבילי.