אני קצת חולה ומעוכה במיטה, אז החלטתי לעבור על דברים ישנים שכתבתי לפני שנים.

לפעמים אני מתגעגעת לאיך שכתבתי פעם. הצורה הנקייה והכנה בה הצלחתי להעביר את חיי היום היום, החוויות, הרגשות, המחשבות והתהיות שלי למילים.

אני כבר לא מסוגלת לכתוב ככה יותר, וזה קצת עצוב, כי הכתיבה הייתה חלק כל כך משמעותי ממני. 

החיים שהיו לי, גם אם היו בהם ריקנות וכאב גדולים לפרקים, נראים הרבה יותר מעניינים וחיים מהשגרה שלי עכשיו- מטלות, מטלות, מטלות. גם סקס הופך להיות מטלה, כשנמצאים במסלול הזה של טיפולי פוריות.

ואולי פשוט ידעתי לכתוב טוב, ועם השנים המוזה שלי דהתה. ואולי ככה זה אצלי, ברגעים שטוב לי אני לא יכולה לכתוב, ועכשיו טוב לי מדיי ואז אני לא כותבת כמעט כלום.

ונתקלתי בדברים שכתבתי עליך. אפשר לומר הרבה דברים על הקשר המוזר והלא ברור שלנו, אבל היה בו משהו מיוחד.

הכרנו בצבא, כשהייתי כמעט בת 19 ואתה היית בן 25. זה נראה לי אז כל כך מבוגר, והיום עוד חצי שנה אני בת 29 ובאופן כללי קולטת ש- 30 זה כבר לא גיל זקן עבורי.

היו כמה פעמים כאלו שכל פעם מחדש קצת חתכתי לך את הלב, בלי כוונה. כמו שחתכו לי את הלב בלי כוונה. 

אני לא רוצה להגיד ששברתי את הלב, כי אני לא באמת חושבת שהייתי כזו חשובה בחיים שלך, אבל אני מקווה שאתה עדיין שומר לי פינה חמה איפשהו.

אני חושבת שלא באמת היינו יכולים ביחד. אולי בעולם מקביל. אבל מה עושים כשבין שנינו עבר הרבה חשמל, וזה לא רק בקטע הפיזי. הפעם האחרונה שראיתי אותך הייתה לפני משהו כמו שבע או שמונה שנים, כשהצעת לי להיפגש לקפה בת"א והלילה הזה נגמר כמו שהוא נגמר. כי תמיד כשאנחנו נפגשים החשמל הזה בינינו... גורם לנו להיכנס למיטה, למרות ששנינו לא תכננו ולא חשבנו על זה בכלל.

וזו הייתה הפעם האחרונה שכעסת עליי, שאני שוב גורמת לך לפתח רגשות. גם לי היו רגשות, אבל ידעתי, ידעתי שזה לא יעבוד. ואם אני לא טועה, היית כאן לחופשת מולדת ואח"כ חזרת לארה"ב ואיך בדיוק זה היה עובד.

וכל אחד הלך לדרך שלו ולמסלול שלו. אתה המשכת לדעת עליי כמעט את הכל, כי אני משתפת הכל בפייסבוק ואתה קצת פחות, והרבה פעמים תהיתי מה איתך ומה אתה עושה.

ומאז לא דיברנו הרבה, רק פעם ביובל שיחות קצרות של מה נשמע ומזל טוב בימי הולדת. פעם אחרונה שהתכתבנו הייתה מתישהו ביולי ודיברנו קצת על החיים ואמרת לי שאתה מקווה למצוא מישהי מיוחדת משלך. ואני מקווה שמצאת.

אני לא יודעת למה החלטתי לכתוב את כל זה עכשיו. אבל פתאום הייתה לי תחושה כזו שאני חייבת לכתוב תכף ומייד.

תחושה שהרבה זמן לא הרגשתי.

אולי רציתי להגיד באיזה מקום - סליחה. סליחה שהתנהגתי כמו שהתנהגתי. כל הזמן חשבתי שאני עושה את הדבר הנכון ואני אף פעם לא התכוונתי לפגוע באף אחד. אבל אלו החיים וכל זה. לפעמים אני נזכרת בך ובמה שהיה לנו, וזה דווקא מעלה לי חיוך. אולי ביקום מקביל או בזמן אחר זה היה עובד. ואולי אתה לא חושב עליי בכלל ואני סתם איזה מישהי מהעבר שלך, אבל כן מקווה שיש לך איזה פינה בשבילי, כמו שלי יש בשבילך.

רק רציתי לסגור מעגל.

(אני ממש מתלבטת אם לשלוח לו את זה)