בשבוע 6 הרופאה ראתה דופק במוניטור.

שלושה שבועות אחר כך, בבדיקה שגרתית אצל הרופא נשים- ראו שק היריון ריק. העובר כנראה לא הפתתח והתמוסס.

אני לא כל כך יודעת איך לכתוב ומה בדיוק, כי כל הימים האחרונים רצים לי בראש כמו איזה סרט.

חשבתי שאני באה לבדיקה שגרתית, אבל בבדיקה ראיתי לפי הפנים של הרופא שמשהו ממש לא טוב. ואז הוא אמר לי שהוא ממש מצטער, ואני מרגישה בהיריון (ןבאמת הרגשתי וסבלתי מבחילות קשות) אבל השק היריון ריק. אצלו בחדר עוד איכשהו שמרתי על פאסון, שאלתי שאלות וניסיתי להבין מה עכשיו.

אבל כשיצאתי ממנו הדמעות פשוט זלגו בלי שליטה, נכנסתי לאוטו ובקושי הצלחתי לדבר ולהסביר לבעלי מה קרה. דרשתי ממנו שייקח אותי לאמא שלי.

אפילו לא התקשרתי. אבא שלי פתח את הדלת וכל מה שיכולתי לעשות זה לבכות ולרעוד.

מבחינה רציונלית - אין לזה הסבר. זה קורה לכל כך הרבה נשים. אני מכירה אישית לא מעט נשים שזה קרה להן, וכל פעם מישהי מספרת לי על עוד אחת ועוד אחת שזה קרה לה. כנראה היה איזשהו פגם גנטי בעובר, ולכן לא התפתח. וטוב שזה קרה עכשיו, ולא בשבועות מתקדמים יותר. וטוב שזה קרה, כי אח"כ לגלות שיש לעובר מומים או בעיות... זה יותר גרוע. אבל מבחינה רגשית זה פשוט כואב. תחושה של אובדן, של החמצה. הרגשתי כאילו אני במשחק "סולמות ונחשים" וירדתי עם הנחש למטה.ידעתי שזה עלול לקרות. אבל קיוויתי שזה לא יקרה לי. שאי אפשר - גם טיפולי פוריות וגם זה. 

גם מה שעוד הטריד אותי- שאנשים שלא היו צריכים לדעת שאני בהיריון ידעו מזה.

סיפרנו רק למשפחה המצומצמת - להורים ולאחיות. חוץ מזה, יש לי חברות ממש טובות וקרובות בעבודה שסיפרתי גם להן. אנחנו חבורה של חמש בנות ופשוט התחברנו אחת לשנייה - וזה גם מעבר לשעות העבודה.

ביקשנו שלא לספר לאף אחד עדיין- בעיקר בגלל סיטואציות כאלו. ואבא של בעלי סיפר לאחותו והיא סיפרה לגיסתה. למה? אני יודעת שזה לא מרוע כמובן, וזו דודה מקסימה שאנחנו מאוד אוהבים - אבל יש סיבה שלא מתחילים לספר לכל העולם ואשתו בהתחלה. אמא של בעלי ממש התרגזה על זה ואמרה שלהבא אנחנו לא נספר לו שום דבר כי הוא לא יכול להיות בשקט.

וגם אצלי בעבודה- מי שלא היה אמור לדעת- ידע. כמובן שהיו חשדות, וכמעט כולם יודעים שאני בטיפולי פוריות. והתחילו הלחשושים והרכילויות.

ויום שישי לפני שבועיים ארגנו החברות הטובות ארוחת שישי בבית של אחת מהן. והזמנו עוד שתי בנות מהמשרד - שאמנם הן לא הכי קרובות אלינו, אבל יש לנו כן יחסים טובים איתם. ובטעות לבעלי נפלט שאני בהיריון. וביקשתי מהן כמה פעמים שלא לספר שום דבר, כי זה עוד התחלה ואני ממש לא רוצה שהמנהל שלנו ישמע על זה מגורמים אחרים שהם לא אני.

ואחת מהן הלכה וסיפרה למישהי, שהיא הלכה וסיפרה למישהי והיא הלכה וסיפרה לעוד מישהי. ואז אחת מהן באה לאחת החברות הטובות שלי ואמרה לה שהיא יודעת. אז הלכתי למנהל שלי וסיפרתי לו, כדי שזה לא יגיע מגורמים אחרים. הוא מאוד מאוד שמח, כי גם הוא ואשתו עברו טיפולי פוריות ועשו IVF. וכשקרה מה שקרה - הוא גם התקשר אליי ודיבר איתי ועודד אותי. אבל עדיין -זה כל כך עצבן אותי! אני לא מאמינה בעין הרע ובאמונות טפלות. אבל זה משהו אישי, פרטי, ולא בא לי לחשוף את מצב הרחם שלי לכל העולם ואשתו. זו צריכה להיות בחירה שלי. ובלי שום קשר - סמכתי עלייך! מכבדים אותך, מזמינים אותך. נכון שאנחנו לא חברות נפש - אבל ביקשתי! ביקשתי שלפחות בנושא הזה תשתקי. התאכזבתי ונפגעתי ממנה מאוד, כי לא היא הייתה נראית לי בחורה רכלנית. גם כשאני ידעתי שבנות אחרות במשרד בהיריון - לא העזתי לדבר ולספר לאף אחד ואחת. שתקתי, כי ידעתי שזה דבר אישי וכל אחת צריכה לספר בזמנה.

והכי מעצבן שאני לא יכולה להגיד שום דבר - כי אותה בחורה שחשפה את זה אמרה שלא לספר. הרי אם זה היה קורה לה, היא הייתה עומדת באמצע המשרד וצורחת. מילא, את הלקח שלי למדתי, עכשיו אני מתייחסת אליה בקרירות ולא נזמין אותה לשום מקום.

גם עוד חברה שלי (לא מהמשרד) כל הזמן שאלה מה חדש בנושא הזה, ואפילו שלחה הודעה לבעלי שהיא יודעת שיש משהו שאנחנו לא מספרים ושלא יכחיש! ל-מ-ה?! באמת, למה? למה להעמיד אותנו בסיטואציה הזו? למה אי אפשר לשתוק?  כמובן שום דבר זה לא סוד, אבל למה לכל הרוחות אנשים מרגישים בנוח להידחף, לחטט? למה אי אפשר לכבד בחירה שלנו? זה פשוט נורא.

לא שהדברים האלו חשובים עכשיו, אבל בכל זאת - זה מרגיז ומעצבן אותי גם עכשיו. זו צריכה להיות החלטה של *שנינו* ודיי עם כל האנשים שנדחפים לי לרחם.

בכל מקרה, הרופא נשים שלי שלח אותי לאולטראסאונד נוסף כדי לאשר את מה שהוא ראה. הייתה לי איזשהי תקווה קטנה שהוא טעה (והוא לא, הוא רופא מומחה עם ניסיון של איזה 25 שנים) או שאולי משהו במכשיר היה לא טוב... אבל לצערי הוא לא טעה.

החלטתי לקחת את האופציה של גרידה ולא של כדורים. רציתי שיוציאו את זה בפעם אחת וזהו, ולא שאני אתחיל לדמם דימומים מטורפים שיכולים לגרום לי להיות מאושפזת.

לשמחתי, הרופא נשים שלי גם כירורג שעובד בבי"ח פרטי שעובד גם עם הקופה שלי (ויש לי גם ביטוח פרטי). הוא ישר התקשר למזכירה שלו ואמר לה להכניס אותי אליו, אני רק הייתי צריכה לתאם איתה את השעה.

אז אתמול עשיתי את זה. הייתי מאוד מאוד לחוצה ומבועתת. עושים את זה בהרדמה מלאה ונורא פחדתי מהעניין של ההרדמה. כאשר נכנסתי לחדר הניתוח עצמו הייתי ממש ממש מבעותת ולחוצה וירדו לי דמעות. העוזרת של המרדים הייתה ממש מקסימה, הרגיעה אותי, התחילה לשאול אותי מתי הייתי בחופשה... ואז פתאום הרופא נשים שלי העיר אותי בחדר התאוששות. בעלי אמר שזה לקח בערך 20 דקות, ואח"כ עוד נשארנו שם להשגחה של שעתיים. אני שמחה שעשיתי את זה בבי"ח פרטי, קיבלתי באמת יחס ותנאים שלא בטוח הייתי זוכה להם אם הייתי עושה את זה בבי"ח ציבורי.

סה"כ היינו שם לכל התהליך ארבע שעות. כאבה לי קצת אתמול הבטן התחתונה ויש עוד דימומים, אבל אחרי מקלחת וארוחה (הייתי צריכה להיות בצום) הרגשתי יותר טוב. אני עכשיו ביומיים מחלה ואני לאט לאט מתאוששת.

בעלי באמת היה מדהים ומקסים. הוא כל כך תמך בי ודאג לי וליווה אותי. בכלל, לא רק אתמול, גם בזמן ההריון וגם בזמן הטיפולים הוא תמיד היה חלק מזה. גם לו כמובן לא היה פשוט והיה לו מאוד קשה... באמת נוכחתי לדעת שזכיתי בו.

אני מנסה להמשיך הלאה, להיות עם הפנים קדימה. יש איזשהו שיר שיש בו שורה שאומרת משהו "כשהחיים עוצרים צריך לרוץ הרבה יותר מהר". אני לפחות יודעת שאני יכולה להיכנס להיריון. ואני אהיה שוב בהיריון (עם קצת עזרה). אנחנו צריכים עכשיו להמתין חודשיים ואז נחזור לטיפולים. נעשה אולי עוד הזרעה אחת ואז IVF, או שכבר ייתנו לנו ישר לגשת לIVF. אני באמת אתן לגוף שלי לנוח ולהתאושש. כנראה שגם נסגור לנו איזה טיסה לחו"ל בשביל להירגע. ואז נחזור לזה בכל הכוח.