טוב אז, כמעט חצי שנה של שקט מצידי, ואני תוהה האם בכלל מישהו עוד יקרא כאן.

אבל לטובת הקוראים שאולי עוד נותרו לי - מפרסמת פה עדכון.

כבר חודשיים כמעט שאני אמא לאלמה.

חודשיים בהם החיים שלי התפכו והשתנו מקצה לקצה.

אבל נתחיל מההתחלה.

תאריך הלידה המשוער שלי היה 28.7. בתחילת חודש יולי, בשבוע 37,  התחילו לי צירים מדומים.

זה היה יום שבת, לאחר יומיים מאוד אינטנסיביים - בלילה שבין חמישי לשישי היה לנו ערב חברה, וחזרתי הבייתה בשלוש לפנות בוקר.

לא ישנתי יותר מדיי והתעוררתי כבר בשבע - כי קבענו עם השיפוצניק שלנו לעשות לנו תיקונים במקלחת (כל התקרה התקלפה), וכל יום שישי התעסקתי בלסדר ולנקות, וכמובן שלא שתיתי מספיק. התעוררתי למחרת עם הרגשה לא טובה, ביקרנו במוקד של מכבי ומשם שלחו אותי למחלקת יולדות ברמב"ם. בדקו אותי ואמרו לי שלא מדובר בצירי לידה, הנחו אותי לנוח בבית ולשתות הרבה.

אז גם לקחתי שבוע מחלה מהעבודה - הפעם הראשונה בה לקחתי מחלה בגלל ההריון.

שבועיים לאחר מכן -ב- 23.7, יום ראשון, החלטתי שאני רוצה כבר לקחת חופשת לידה. התחלתי שבוע 39, וכבר התחיל להיות לי קשה. אמנם לא התלוננתי ותפקדתי כרגיל, ועד תחילת חודש תשיעי גם המשכתי לעשות ספורט - אבל בכל זאת- היה לי חם מאוד (הייתי יושבת במשרד ומזיעה בטירוף), התנפחתי ממש, גם כבר לא הצלחתי להתרכז בעבודה. עשיתי שיחה עם המנהל שלי - וסיכמנו שאסיים את השבוע ואז אצא לחופשת לידה. המשכורת שלי בעיקרה מורכבת מבונוסים, והבנתי שבחודש יולי המשכורת שלי אמורה לרדת, ולא רציתי שהיא תיכנס לחישוב.

כבר סיפרתי לכולן במשרד שזה השבוע האחרון והתכוננתי לסגור את הכל, התחלתי לעדכן גם את הלקוחות שלי.

בלילה שבין ראשון לשני - התעוררתי בסביבות רבע לאחת עם כאבים בבטן התחתונה. בהתחלה חשבתי שאני צריכה לשירותים. אח"כ ניסיתי לתזמן את הכאבים עם אפליקציית תזמון צירים - וראיתי שממש לא מדובר במשהו סדיר. כולם גם אמרו לי שבגלל שזו לידה ראשונה - שאתכוננן לכך שאעבור את שבוע 40, ושזה יקרה בשבוע 41 או אפילו 42. לכן חשבתי שמדובר בצירים מדומים שוב וחיכיתי שזה יעבור. התהפכתי במיטה, לא רציתי להעיר את בעלי, כי חשבתי שזה סתם. רק חיכיתי שזה יעבור. אבל זה לא עבר והתגבר.

בשעה שש עוד קמתי מהמיטה ושמתי לי מים לקפה, אבל הבנתי שאני לא יכולה ללכת ככה לעבודה - ואולי עדיף שאסע לרמב"ם שוב. התקשרתי למוקד אחיות של מכבי - האח שאל אותי כל מיני שאלות ואמר שזה נשמע לו כמו צירים ושאלך לבי"ח. הערתי את בעלי ואמרתי לו שצריכים לנסוע לרמב"ם.

מי שמכיר את חיפה, יודע שהדרך לשם עוברת בצירי תנועה עמוסים במיוחד בשעות הבוקר ואין לי מושג איך בעלי נסע.

הכאבים הלכו והתגברו ואני ניסיתי לשמור על פאסון.

ברמב"ם עשו לי בדיקת שתן ובדקו לי פתיחה - חצי ס"מ. חיברו אותי למוניטור וחיכיתי לרופא במשך איזה שעה. הרופא בדק אותי ולאחר מכן גם המיילדת בדקה אותי - ולא השתנה כלום. אמרו לי שיש לי שתי אופציות: הראשונה - אני יכולה להתאשפז, אבל זה יכול לקחת כמה שעות או אפילו יום עד שיתקדם משהו והאופציה השנייה שעליה המליצו הרופא, המיילדת וגם רופא בכיר שבא לבדוק אותי - לחזור הבייתה ולמשוך בבית. שאלתי את הרופא האם הוא יכול לתת לי משהו לכאבים? הוא אמר שיכול לתת לי גז צחוק, אבל זה לא ממש עוזר. החלטתי שאם גם ככה אני אצטרך לסבול - אז אני מעדיפה לסבול בבית שלי. הגענו בחזרה הבייתה בסביבות 11. התחלתי ללכת, לנענע את האגן מצד לצד, עשיתי מקלחת- אבל הכאב הלך וגבר. בעלי ביקש שנלך לבי"ח - אבל רציתי למשוך בבית כמה שיותר. לקראת שלוש וחצי בערך כבר לא יכולתי יותר- וחזרנו חזרה לבי"ח.

הפעם כבר ישר הכניסו אותי לרופאה בלי שהייתי צריכה להמתין. הרופאה בישרה שיש פתיחה של 3 ס"מ, וזהו - אני הולכת לחדר לידה.

הלבישו אותי בכותנת, הכניסו אותי למחלקה, עשו לי חוקן ואז סוף סוף קיבלתי אפידורל!

אמא שלי וחמותי הגיעו לשבת איתנו. לאבא שלי לא הרשו להיכנס - כי לא נותנים לגברים להיכנס לחדרי הלידה, חוץ מלבעלים.

בינתיים ירדו לי גם המים, אבל למרות כל זה ולמרות שהיו לי צירים חזקים (שלשמחתי לא הרגשתי) - כמעט ולא התקדם שום דבר - רק פתיחה של איזה 5 או 6 ס"מ.

בסביבות שמונה בערך חמותי הלכה הבייתה.

בסביבות תשע נכנסה המיילדת לחדר לפני החלפת משמרת. היא אמרה לאמא שלי שהיא צופה שהלידה תקרה מחר בבוקר, ושעדיף שתלך הבייתה לישון וככה גם היא תוכל להיות הרבה יותר מועילה ולעזור לי. הסכמתי עם המיילדת - אמרתי לאמא שלי שיילכו הבייתה וינוחו כי באמת חבל, והם הרי גם ככה גרים קרוב יחסית.

סגרנו את האור, שכבתי על הצד והתחלתי לנמנם.

לקראת אחת עשרה וחצי בערך בדקו אותי שוב - ואז האחות הודיעה לי שיש פתיחה של 10 ס"מ, וזהו, אני בלידה, מקסימום שלוש שעות ואני יולדת.

מייד הזעקנו את אמא שלי שוב לבי"ח.

המיילדת שלי הייתה קשוחה, רס"רית. לא ממש הבנתי מה לעשות, ואיך ללחוץ ואיך לנשום. היא ניסתה לעזור לי ואף נזפה בי קלות, אבל כבר היה לי חם וכל הגוף שלי גירד, הייתי מתוסכלת שאני לא מצליחה וזה בתוספת צירי הלחץ (שכבר הרגשתי, ופה כבר הפסקתי לשמור על פאסון וצעקתי כבר מכאב), וכולם מסביב מדברים אליי....

ואז, ב- 25.7, בשעה 01:51 לפנות בוקר, יצאה אלמה במשקל של 2.943 ק"ג.

הרגע הזה ששמו אותה עליי - היה אחד המרגשים שחוויתי ובכיתי כל כך הרבה.

אבל, השילייה לא יצאה כמו שצריך. עד שלא רואים שהשילייה יוצאת שלמה - בכלל לא אומרים מזל טוב. אמא שלי אמרה "נגיד לאבא שהוא יכול להגיד מזל טוב", והמיילדת ישר אמרה לה "רגע, עוד לא מזל טוב". בסוף באה הרופאה והייתה צריכה לבדוק ידנית את חלל הרחם... וזה כואב יותר מהלידה. ולצערי בסוף בגלל זה סיימתי עם תפרים.

הגעתי להתאוששות, ואבא שלי סוף סוף אמר לי מזל טוב.

שלחתי את ההורים שלי לישון.

ואז לקראת ארבע האחות אמרה לי ולעוד בחורה - שאין מקום במחלקת יולדות, יש אופציה להתאשפז במחלקת נשים. אבל אי אפשר לקחת לשם את התינוק וזה לא מאוד נקי... ולמחרת גם ככה משתחררות הרבה יולדות וישימו אותי בסוף המסדרון עם פרגוד, הסכמתי לזה.

אחרי שכבר הכניסו אותי למחלקה - האחיות במחלקת יולדות אמרו שהן ממש לא שמות אותי עם פרגוד בסוף המסדרון. מאחר והיה את עניין השילייה - היה חשש לזיהום ושאני אהיה בסכנה. הן אמרו לי שהן חייבות לראות אותי כל הזמן, למקרה וחלילה יקרה משהו. 

זו הייתה חוויה מאוד לא נעימה. הייתי לבד, עייפה מהלידה. כל הדברים שלי היו עליי והייתי עם קטטר. רציתי לישון, להתקלח, רציתי קצת פרטיות. היה מאוד לא נעים להיות כך באמצע המסדרון, שעוברות נשים וגם בעלים... הייתי מבולבלת, לא ידעתי מה לעשות. רציתי לבכות - אבל גם זה לא יכולתי מול כולם. האחיות היו באמת נחמדות אליי, בדקו אותי כל הזמן, הביאו לי מים, תה ואוכל. באיזה שלב גם שמו לי את הפרגוד ואז הרגשתי קצת יותר טוב - לפחות לא כולם רואים אותי. גם אח"כ אמא שלי, אחותי ובעלי הגיעו ולא הייתי לבד.

לקראת אחת בצהריים סוף סוף הכניסו אותי לחדר. אמא שלי הושיבה אותי על כסא ועזרה לי להתקלח.

החלטתי שאני לא לובשת את הכותנת של הבי"ח. הבאתי איתי טייץ של היריון מבד כותנה נעים וחולצה גדולה- וזה מה שלבשתי. ברגע שלובשים את הכותנת הזו- מרגישים חולים וכאובים. ובאמת אחרי המקלחת הרגשתי קצת יותר טוב.

היה באמת עומס של יולדות, חוץ ממני - אח"כ הביאו עוד יולדות להמתין במסדרון. אבל למעט מהעניין הזה - הייתי מרוצה. כל הזמן דאגו לי ובדקו אותי. לא חסרים סיפורים על יולדות שהתעלמו מהן והן נפטרו....

גם יש במחלקה קפיטריה ומביאים אוכל של קייטרינג - שהיה טעים ומגוון, לא אוכל מגעיל של בי"ח.

גם היה מאוד נקי. והקפידו מאוד על שעות ביקור. בין 14-16 ואחרי השעה 21 - מוציאים את כולם, כולל בעלים, כדי שהיולדות יוכלו לנוח.

אבל חיכיתי כמובן לחזור הבייתה.

החזרה הבייתה הייתה קצת הלם - פתאום יש יצור קטן שלא ממש יודעים מה הוא אמור לעשות.

האמת שהיינו כל כך עייפים ורצינו פשוט לנוח - אבל זה לא כל כך אפשרי.

חזרנו הבייתה בחמישי וביום ראשון בעלי כבר הלך לעבודה ונשארתי לבד. וזה היה קשה. אמא שלי בהתחלה הגיעה אליי כמעט כל יום אחה"צ, אבל זה לא אותו הדבר. הייתי עייפה, בודדה, לא יודעת מה לעשות, לא יודעת איך להתחבר לדבר הקטן הזה. בכיתי המון והרגשתי מותשת נפשית.

מה גם שמסתבר שהתינוקת סבלה מריפלוקס סמוי. כל האכלה שלה- הייתה מלווה בבכי ובצרחות. לא הייתה רגועה בכלל. היא הייתה מסוגלת לצרוח במשך שעה גם. זה התיש אותנו, ובעיקר אותי - כל היום לבד, לשמוע את הצרחות האלו, הייתי מתוסכלת וחסרת אונים, בוכה ביחד איתה וצורחת מרוב עצבים. לא ידעתי מה נורמלי ומה לא - חשבנו שזה גזים, החלפנו את האוכל- ושום דבר לא עזר. עד שיום אחד כבר נשברתי ממש והרגשתי שאני לא יכולה יותר. בעלי עזב את העבודה והגיע הבייתה. יום למחרת כבר היינו אצל הרופאה שאמרה שיכול מאוד להיות שזה ריפלוקס סמוי. החלפנו לה את התמ"ל לתמ"ל במיחד שמקבלים במרשם (וכמובן מאוד יקר) ובאמת יש שיפור. הילדה מרגישה יותר טוב וגם אני.

כמה פעמים יצאנו איתה החוצה ואפילו ביקרתי איתה בעבודה.

לבד - עוד אין לי ממש אומץ. מה גם שהעגלה שקנינו - עגלה יקרה וטובה - אבל כבדה לי. ואין לנו מעלית. נכון שאנחנו גרים בקומה ראשונה ומדובר ב-13 מדרגות - אבל עדיין - המחשבה שאני צריכה להתחיל לפרק את האמבטיה, לקפל את העגלה, להוריד ולהעלות, וגם את הילדה בנוסף - גורמת לי להתחמק מהעניין. אז בינתיים אני לא יוצאת איתה לבד (וגם עכשיו נורא חם, אנחנו מטיילים איתה בערב בשדרה שיש לנו ליד הבית).

קוראים לזה "חופשת לידה"- אבל זו ממש לא חופשה. לטפל בתינוק זו עבודה מעייפת.לפעמים אני עייפה יותר ממה שהייתי עייפה כשעבדתי 11-12 שעות.  זה גם לא פשוט כל היום להיות לבד בבית, בפיג'מה. בעלי עובד עד שש בערב ונכנס הבייתה בסביבות רבע לשבע. לפעמים אני מתגעגעת לקום בבוקר, להתלבש יפה, לנעול עקבים, להתאפר, ללכת לעבודה ולפגוש אנשים. לשבת עם החברות שלי ולנהל שיחת מבוגרים.

נכון שהמצב יותר טוב עכשיו עם האוכל החדש, ואני גם לאט לאט צוברת יותר ביטחון, משתדלת להיות יותר רגועה. גם הגיע הרגע שהתחברתי אליה והתחלתי להתאהב בה ממש. אמא שלי מאוד עוזרת ופעם בשבוע מגיעה לשמור עליה ואני הולכת להתאמן- ברגע שחזרתי לעשות ספורט התחלתי להרגיש יותר טוב (והאמת שחזרתי צ'יק צ'ק לעצמי, אמרו לי שאני אפילו יותר רזה ממה שהייתי קודם). גם היו כמה ימי שישי שאמא שלי לקחה את הילדה אליה ונתנה לנו לישון צהריים (ואז הרגשנו שהיא ממש חסרה והתגעגענו).

יש רגעים ששווים את הכל - זה שהיא נרדמת עליי, או הפרצופים המצחיקים שהיא עושה, והחיוכים המתוקים שלה!

רוב הזמן היא ישנה - אבל שהיא ערה אני משמיעה לה כל מיני שירי ילדים ושרה לה עם תנועות וריקודים, ואני מחכה שהיא תגדל קצת - ותתחיל קצת להיות יותר פעילה ותקשורתית.

מדהים כמה זה משנה את החיים. אי אפשר באמת להתכונן לזה. זה הפך את חיי ב- 180 מעלות ואני עדיין לא מעכלת את זה שאני אמא.