היום היו לי זימונים למאבחנת מחקר, ברמת אפעל. זה היה הזימון הראשון שלי, ואמא שלי ממש רצתה לנסוע איתי. אבל אני החלטתי שלא. אני כבר בת 17 וחצי, זה פשוט מגוחך. הגיע הזמן שאהייה עצמאית ואלמד לנסוע לבדי.

אז היום הארוך והעמוס שלי החל בחמש בבוקר. אחרי שהתארגנתי, אמא ואבא לקחו אותי לתחנת רכבת.

עליתי על הרכת של שש עשרים ושלוש, עד לת"א מרכז. הרכבת הייתה עמוסה, בעיקר בחיילים. היה ברכבת איזה איש ממש מבוגר, שהתחפש לליצן וניגן באקורדיון. זה היה כל כך מצחיק.

הגעתי לת"א, יצאתי מהתחנת רכבת, ואז הלכתי לעבר תחנת האוטובוס. נסעתי באוטובוס עד לרמת אפעל. באוטובוס, פגשתי בחורה שגם כן הלכה לזימונים, אז הלכנו ביחד.

כשהגענו למקום שבו היינו צריכות להיות, נתנו לנו לענות על שאלון אישי בכתב. שאלון קצת חודר לפרטיות, עם שאלות כמו "מה הייתה פסגת האושר בחייך?". באמת שלא ידעתי מה לענות, מה הייתי כותבת, להתמזמז עם אנשים?

אחרי השאלון, עברנו לחדר אחר שבו הסבירו לנו על מהות התפקיד. התפקיד נשמע לי מעניין ודיי מאתגר, ובכלל נראה שהחיילות ממש נהנות ממה שהן עושות.

אחרי שלב ההרצאות, היו לנו מבחני חשיבה קצרים, על זמן.

אז חילקו אותנו לקבוצות, והלכנו לחדר אחר.

כל אחת הייתה צריכה להציג את עצמה לפני הבנות. בהתחלה פחדתי וחששתי, אבל אז החלטתי שאין לי ממה לפחד, ופשוט עשיתי את זה.

אז היינו צריכות לכתוב תכונות שנדרשות למאבחנת מחקר, ותכונה שפוסלת.

ואז היינו צריכות לעשות פרסומת למאבחנת מחקר, עם שילוב התכונות הטובות. ממש הפתעתי את עצמי. להפתעתי, לא התביישתי להביע דעה, להשתתף. התחברתי עם הבנות דיי בקלות. הן היו ממש חמודות, ולא הייתה לי בעייה לדבר איתן במהלך כל היום. אלו בנות טובות, לא סתם פרחות, ואני מודה על כך.

אח"כ החיילת ביקשה שאני אציג את הפרסומות, וזה הלך לי כל כך קל, וכל כך לא התביישתי וחששתי.

ואז דיברנו קצת על העבודה.

והייתה לי הרגשה ממש טובה.

מה שהיה קצת מלחיץ, זו העובדה שכל הזמן החיילות הסתכלו עלינו, ולא הפסיקו לרשום.

אחרי זה הייתה לנו מין ארוחת צהריים עם סלטים וירקות. וזה היה דיי חביב.

אז נכנסו כולנו לחדר.

ועשינו את שאלון 300. למי שלא מכיר, זה שאלון עם 300 משפטים, הזויים למדיי, וצריך לכתוב אם הוא נכון לגבינו או לא. ומה שמרגיז, זה שהשאלות חוזרות על עצמן, יש כאלו שהן חוזרות על עצמן בנוסח שונה. זה פשוט מעצבן, על פי זה מאבחנים את האישיות שלנו, וניסיתי לחשוב מה יחשבו עליי. אבל אני חושבת שעניתי הכי בכנות שאפשר.

אחרי השאלון המייגע, היה לי ריאיון אישי – אחד על אחד.

זה היה קצת מוזר.

המראיין שלי כל הזמן אמר "אהמ" ונראה אדיש.

אחרי הריאיון – הלכנו הבייתה, תודה לאל! זה היה יום כל כך ארוך!

הלכתי ביחד עם מישהי שגרה עיר לידי, והיינו ביחד כל הדרך.

היינו עם עוד ילדה אחת, חיכינו איתה בתחנת אוטובוס ודיברנו עד שהאוטובוס הגיע.

ירדנו בתחנה המרכזית בת"א, משם הלכנו ברגל עד לתחנת רכבת ת"א הגנה, ומשם הבייתה.

בדרך הבייתה דיברתי עם מור שעה.... אופס... יש לה את אותם הזימונים מחר, אז ניסיתי להדריך אותה.

חזרתי בשבע! שבע בערב!

אני כל כך עייפה ושורפות לי העיניים והגב שלי כואב. אני זקוקה לאיזה גבר שרירי וחתיך שיעשה לי מסאז'.

ולמשהו שהוא לא קשור לפוסט, אבל הרגשתי שאני חייבת להזכיר.

היום, לפני 11 שנים, התאבד (או נרצח) קורט קוביין.

אנחנו עדיין זוכרים. אגדות רוק חיות לנצח.