סוף סוף הדר העצלה והמפונקת (שזו אני), הזיזה את ישבנה הקט ועברה לעולם האמיתי – התחלתי לעבוד!  אני עובדת במשרד של ההורים של הילה, אני סורקת טפסים ומסדרת אותם – ולא, זה לא כזה פשוט כמו שזה נשמע. אז נכון לעכשיו, אני קמה כל יום מוקדם בבוקר, והולכת לעבודה למשך 6-9 שעות. אבל אני לא מתלוננת. האנשים נחמדים, והעבודה לא קשה מדיי, ואני כל כך מרוצה שיש לי עבודה, בעיקר כשבקושי יש עבודה. אני חוזרת מותשת, אבל מרוצה. מרוצה מכך שאני עושה עם עצמי משהו ולא מתבטלת, ומרוצה מכך שאני מרוויחה כסף, כסף שיש לו ערך, כסף שהוא שלי וביושר, ואוכל לעשות בו מה שארצה, אם כי אמא עדיין מתפלצת מרעיון הקעקוע.

הייתה הבגרות האחרונה שלי, בביולוגיה. השאלות האמריקאיות בטופס הראשון היו מעצבנות, ואילו השאלות הפתוחות היו ממש קלות, הטופס השני היה סביר, ואילו הטופס השלישי היה מזעזע.

ציוני הבגרות שלי באנגלית: 84 במודל די, סופי 91

81 במודל אי, זה גם הציון הסופי.

כן, מאכזב משהו.

במתמטיקה קיבלתי 41. אני פשוט משועשעת. אני אשכרה ישבתי וצחקתי. אין לי מושג אם לגשת למועד ב', ציון סופי סה"כ בכל היחידות הוא 83, וממש אין לי כוח לעוד בגרות. מה גם שאני לא זוכרת דבר. אבל נראה איך אני אקום בבוקר של אותו היום.

יום שישי ענת עשתה מסיבת יום הולדת. אני והילה הגענו, ולא הרבה זמן אחרי זה נסענו לנאפיס, כדי לחגוג למורני יום הולדת גם כן. היה משעשע, זה לא נמשך הרבה זמן. אחרי זה הילה החזירה אותי לענת. לבשתי את שמלתי החדשה, ואין כמו שמלה שחורה קטנה בתוספת עקבים גבוהים כדי להרגיש מיליון דולר.

יום שבת חופית עשתה יום הולדת. פשוט רצף ימי הולדת.... היה נורא חם אצלה, אבל לא הייתי הרבה זמן אצלה.

וגם הייתי עם הבחור שלי. היו קצת כעסים בינינו, אבל הכל הסתדר. הייתי כותבת פה פוסטים, מילים על גבי מילים, רק עליו, אבל אני לא יודעת לתאר. זה כל כך שונה מהשאר, הרגשה אחרת מכל מה שהיה לי אי פעם. וגם, זה כל כך טהור, שאני פשוט לא רוצה לכתוב. רוצה להשאיר את זה רק לנו.